זאת שעת צהריים וזו עיר תחתית, אני הולכת ברחובותיה הצרים, זזה
בכיוון הנגדי. העוברים שבים, השבים עוברים, העיר חופפת להרבה
אחרות, כל מגדל בבל מתנקז לרחוב אחד.

נלחצת קדימה, נדחפת. נדחפות אצבעות עמוק לתוך האוזניים. אני לא
חייבת לשמוע אותם מקפיצים מילים ובטח שלא רוצה לתקוע עין
שחורה, לחוות את כל המיחושים שמסתובבים להם בראש. עדיף לי כך,
עם עצמי, ועצמי מחפש עכשיו נעליים. זה הרגע שלי כרגע, זה רק
רגע.

והנה, מופיע שמי בחלון ראווה. לאט לאט, מעל לחיי הצהובות,
מוזרקות כדוריות אל תוך נימיי הנרעדים. בטוחה אני שיש כאן צלם.
עומד כאן צלם. מבט מכל איבר ועבר מקרקר אליי, רועש כמו מיליוני
בטנים. אז אני אומרת דברים פשוטים כמו:

"תראו תראו איזה סייל."

ואומרת דברים מתוחכמים כמו איך אני אוהבת מילמולים של זוג
תינוקות תאומים בעגלה כפולה ואמא מדברת בטלפון מעל עקבים
הנותנים שוב ושוב בקצב ממגנט.

מדרכה רחבה ויש לי היכן לשבת, לשיר שירים בפה מלא בייגלה. אז
אני יושבת ולא חושבת הרבה כמוהם, החולפים בסך, עם שקיות מלאות
תיקים חדשים שקנו בחנות ממול. מצד שני, מתלהב אליי ממול אחר,
כולו נרגש לקבל את פניי עם מכוניות חדשות וכמה חיפושיות קטנות
שאני כל כך אוהבת. חולמת.

אני נוסעת החוצה מעיר עם תחתית וכוס קפה מהביל לידי. נוסעת
רחוק אל תוך מדבר. הוא מעקם לי את המכונית, רוצה שאכנס אליו
עמוק, שארגיש אותו נושם, חי. הפנס הימני קורס והשמאלי מתייפח
מהובהב כולו. אוכל? אני שואלת. הם רוצים הנשמה, מפה לפה. מפה
לשם, כולי בתוך החוויה, דומעת אל עיר-מדבר, נאחזת בשאריות אורז
מארוחת הצהריים, נותנת לארוחת הבוקר לצאת מעצמה בסדר מופתי:
קודם הטוסטים עם הביצה הקשה, אחר כך חום נוזלי עם קצת אבקה
לבנה.
מכסה בחול את עצמי ואת הגלגלים ונסחבת יקוצה שוב אל הרחובות
הצרים.

רגיעה אינסופית משתררת במבואות חלון הראווה שלי. לא שומעת אותם
ולא רואה, לא צועקת אותם ולא אומרת דבר. הכל אצלי רק נעליים
עכשיו, אז שקט בבקשה.

יוצאות קרני שמש. נושקות לעיר תחתית מאפרה. שוב הולכת אל ממול
ההמון הזה, נלחצת ולוחצת את עצמי בין עוד ועוד מילים ועיניים
נופלות. אין נעליים, לא יהיו נעליים, אף לא לרגע אחד, אז תודה
ושלום והביתה. עכשיו כותרות על חלון ראווה.