בממלכה רחוקה, זמן רב לפני ההתחלה, היה הכל ורוד. הוא לא דהה.
הוא גם לא התחזק. הוא היה קבוע. ועל דבר קבוע, נשענים. מעטפת
מנצנצת כיסתה את העולם, ואת האמת לא ראו. אין זה אומר שלא
הייתה אמת. תהיה זו טעות. אך הורוד העדין, כמעט לבנבן, גרם
לסנוור. וכשאדם מסונוור, הוא לא רואה.

באותה ממלכה חייתה ילדה. בעולם שכולו ורוד, הייתה רק שמחה.
במקום המדהים ביותר שקיים גדלה היא בבועת מתיקות. ניצוצות שמחה
נזרקו לכל עבר, ובאוויר הייתה התקווה. הילדה ידעה שיחות עם
פיות, ובלילות שמעה את שירת בתולות הים. דרך חלונה היה הירח
הבוהק מאיר כשסביבו מתאספים הכוכבים, מנסים לראות את פני הילדה
הקטנה.
החיוך לא נמוג בעולם כה מושלם, אך מי ידע מהי מושלמות? הרי
כאשר יש לך משהו, אינך מכירו.

וכשגדלה, עבר גובהה את ענני הבוהק. הקרקפת כבר התנשאה מעליהם,
אך עיניה היו למטה. היופי שמעולם לא נפסק, שם בארץ הפלאות, היה
מהמם. עומדת דום, משתאה, הייתה תמיד, והעקצוץ הקל שהיה, שם
בקצה הראש, לא הפריע.
האהבה שרחשה לעולם הורוד, עולם מלא בחיוכים, הייתה כרגש הנמצא
בתוך כל אחד ואחד מאיתנו כשהוא פולט קריאת השתאות קלה בראיית
פרפר ביום בהיר.
ובאותו עולם, כמספר הפרפרים, היה מספר הימים הבהירים.

אך היה והגיעו העננים למותניים. וכבר לא ראו עיניה את המראות
של פעם. רק בזיכרון. תחושת החמימות עוד הייתה ברגליה, כאשר
הייתה פוסעת על הדשא הדוקרני, המדגדג, והשמש את רגליה ליטפה.
הרוגע שחשה כששמעה את שירת הבתולות, קולותיהן באים ממרחק.
והפיות שניסו לעוף, להגיע אף לעיניה. והיא ידעה, בליבה, שהורוד
עוד שם.

אז למה, בהיותה גדולה, כבר רמסו רגליה את ענני התמימות? מבלי
להרגיש, כבר אבד הורוד מעולמה. חצאי אמיתות הפכו לשקרים, והאמת
הייתה מרה.
זה היה כי היא הבינה, זה היה כי היא ידעה.
כל העולם הוא אשליה אחת גדולה.