[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צחי אבנור
/
הלוחם (1999)

פיצוץ גדול הבזיק בשמיים. החיילים ששכבו בתעלות היו רגילים
לכך. חייל מזוקן אחד שלף את סכינו וחרט קו נוסף על קיר, זה היה
הקו הרביעי. על גדוד, שזה עתה הוקם, הוטל לאבטח את מעבר הגבול
ולמנוע ריגול אווירי של העיראקים. "יפה מאוד, טוראי יצחק". פנה
המפקד אל החייל הצעיר שישב בעמדת הנ"מ. "זאת הפגיעה הרביעית
שלך הלילה." הטוראי יצחק היה החייל הצעיר ביותר בגדוד, רק
אתמול מלאו לו 18. רב-טוראי צ'אבו, האפסנאי, בדק את כמות
התחמושת. "רק ארבעה פגזים נורו היום..." ציין בתדהמה. שאר
החיילים הפסיקו את משחק הקלפים הסוער ומחאו כפיים.
עברו חודשיים ואת גדוד-הצלפים החליף גדוד נ"מ מקצועי.
גדוד-הצלפים הועבר לבסיס בצריפין, איפה שהיה קיים אז המטווח
המשוכלל ביותר בארץ.
האימונים היו מפרכים. כעבור חודש נבנו ליד המטווח צריפים ובהן
שוכן גדוד הקצינות. שלט קטן נתלה ובו היה כתוב: "בה"ד 49 -
גדוד הקצינות". בינתיים, טוראי יצחק כבר הפך לסמל אחרי שהניס
מן הבסיס חבורת שודדים. הוא שהה שעות על גבי שעות במטווח -
צולף בדייקנות מדהימה במטרות. נשקו היה רובה M1 קרבין שקיבל
מסבו.
באחד הימים אורגנה מסיבת גיבוש בבסיס ע"י הועד למען החייל
ואליה הוזמנו גם גדוד-הצלפים וגם גדוד-הקצינות.
שם ראה לראשונה יצחק את החיילת לילך.
הוא הסתכל בה מהופנט. היא לא הבחינה בו, הוא ניסה ליצור קשר
עין . לשניה, היא הביטה לעברו... לשניה, אך חיש קל הסתובבה
ונעלמה. מאותו יום החל הסמל להשקיע את כל כולו באימונים, יכולת
הצליפה שלו נהפכה אגדית וחבריו העניקו לו את הכינוי "הלוחם".
זה לא עזר, זה לא הרשים אותה. היא ושאר החיילות הסתודדו ליד
הגדר. הלוחם השיג 100% במטווח, שיא חדש בבסיס, אך החיילת
התייחסה לזה כעניין של מה בכך. הלוחם היה כמעט על סף-ייאוש,
הוא חשב שאין עוד טעם להתאמץ אך זיק של תקווה בער בו, זיק
שהניע את איברי גופו במאמץ המפרך של האימונים. 15 חיילים
מגדוד-הצלפים נשברו ופרשו, הלוחם סיים כל אימון וכל מטווח
בהצטיינות. דמותה של החיילת ניצבה לנגד עיניו, מעניקה לו סיבה
להמשיך.
יום אחד הופעלה האזעקה בבסיס. "מטוס ריגול עיראקי" זעקה
החיילת היפה לילך , אהובתו של הלוחם. הלוחם לא חשב פעמיים,
טיפס על האנטנה הגבוהה ביותר בבסיס וירה ברובהו מספר יריות
לשמיים. "מה אתה חושב שאתה עושה?" כעסה עליו החיילת. "אני
רק..." פיצוץ גדול קטע את דבריו. מטוס, עולה בלהבות, התרסק
בשדה שליד, היה זה מטוס הריגול העיראקי. כשירד מהאנטנה לחצה
החיילת את ידו - את שמה הוא לא ידע. על חיסול המטוס העניק לו
הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו את דרגת סגן-האלוף. יום אחד הוטל עליו
לערוך מסדר לגדוד הקצינות.
כמה שמח שנודע לו שמה של החיילת.
כך היה המצב, ללא שינוי, חודשים רבים. אז, למגינת לבו של
הלוחם נקרא גדוד-הצלפים להלחם בנגב. הלוחם התנחם בכך שלפחות
הוא זכה בכבוד הגדול להגן על המדינה.





מאה טנקים עיראקיים שעטו בחולות, מולם ניצבו 200 חיילי
גדוד-הצלפים, חמושים במגוון רובים. הלוחם כיוון על המפקד
העיראקי וירה. הכדור שרק באוויר ומצא את ליבו של העיראקי.
החיילים נלחמו כאריות, יורים אל עבר הטנקים. האוויר היה אפוף
עשן והאדמה ספוגה בדם. עשרות טנקים נהרסו. בגדוד-הצלפים האבדות
היו קשות. רק 10 חיילים נשארו בחיים, ביניהם הלוחם. הטנקים
העיראקיים, בלי חוכמות, הפציצו את העשירייה. פיצוץ גדול העיף
תשעה גופות לשמיים. התותחן העיראקי יצא להתענג על הניצחון אך
צחוקו הלגלגני נידם לנצח. כדור מדויק ננעץ בראשו. היורה הוא לא
אחר מאשר הלוחם שאיך שהוא הצליח לשרוד. בדם, יזע ודמעות הוא
הצליח לחסל את שאריות העיראקיים. הוא התייפח. ביום אחד שכל 199
חברים לנשק. כולם עזים כאריות אשר מתו למען ארצם, למען ארץ
ישראל.    

הוא התנועע בכבדות. ידו השמאלית של החייל האמיץ הטלטלה חסרת
חיים קדימה ואחורה. בחלקה התחתון של הזרוע נחשפה העצם, ספוגה
בדם. גיבור המלחמה, סגן-אלוף י',  שכונה בפי חבריו "הלוחם",
נמצא בדרכו הביתה. ישראל הצליחה להדוף את גדודי הטנקים
העירקיים מגבולה, עכשיו היא צריכה לשחרר את ירדן.





צולע במדבר פארן, אחרי שהצליח עם חבריו להניס גדוד טנקים עירקי
מדרום לים-המלח, סא"ל י', שתופקד כצלף, הוא היחיד ששרד מאותו
קרב נורא. אוחז ברובהו ביד-ימינו החל סא"ל י' לתהות על מהות
חייו. רגעים מחייו שבו אליו כתמונות בעודו צועד תחת שמש המדבר
האכזרית.
תמונה אחת נתקעה בראשו:
יום נאה היה, הגדר הלבנה שלא מזמן נצבעה הבהיקה , הדשא הירוק
היה מלא חיים. שלט חלוד שנתלה ליד הצריפים הישנים בישר: "בה"ד
49 - גדוד הקצינות". ממול נמצא המטווח, שם הוא וחבריו מגדוד
הצלפים בילו את רוב זמנם באימונים מפרכים. התנאים היו קשים,
קרן האור היחידה עבור הלוחם הייתה החיילת ששרתה שם. את שמה הוא
ידע, הוא גילה זאת בפעם שהוטל עליו לבצע מסדר לגדוד-הקצינות.
הוא זכר כל רגע, כשהיא התקדמה צעד אחד קדימה, שערה הבלונדיני
התבדר ברוח ואמרה את שמה בחצי-חיוך. הוא הצטער שלא זכה להכירה
טוב יותר. הוא הסתכל על החיילת לילך במשך האימונים שעבר עד
לפני שנה - אז נקרא הגדוד בו שירת לנסוע לנגב ולהגן על
המדינה.
"המלחמה נגמרה". הוא חשב, בעודו מדדה לאורך הכביש הראשי. הוא
תהה מה עלה בגורלה של אותה חיילת. כשהביט בה באימונים הוא ראה
פוטנציאל גדול אך מה הייתה גדולה האכזבה כשהבחין שאין מתאמצת
מספיק. "עצלנים לא מגיעים לכלום" מלמל במרירות.
הוא התעורר ממחשבותיו כשלפתע שמע קול מכונית עוברת. הוא הרים
את ידו אך המכונית המשיכה בדרכה. הלוחם רטן "כפויי-טובה
מוגי-לב" , הן הכעס והן האכזבה נכרו בקולו. הוא היה צמא ורעב.
מצויד רק במדיו וברובה הקרבין של סבו הוא המשיך ללכת. ברובה זה
הצליח לשרוד כשהותקף ע"י פלוגה עירקית. חבריו לגדוד חשבו שקיים
קשר מיסטי מוזר בינו לבין הרובה.
הוא היה צלף מעולה. לדאבונו, הצליפות המרשימות שלו במטווח לא
הרשימו את החיילת שעמדה ליד הגדר עם חברותיה. הן רכלו ביחד על
החיילים.   הכעס והאכזבה דרבנו את הלוחם.
בערב הוא מצא נביעה ובכך הרווה את צימאונו. נטוש באמצע המדבר
נשכב סא"ל י' ונרדם. הוא התעורר כעבור כמה ימים, כך חשב לפחות.
מצבה של יד שמאל השתפר ובשר החל לצמוח על העצם החשופה. כל חייו
הוא אומן למצבים כאלה. הישרדות לא הייתה בעיה עבורו. הוא האמין
ששום דבר, שום אתגר, אינו יכול לרוח האנושית.

באמפיתאטרון הצבאי נערכו בשורות גדוד הקצינות, ביציעים ישבו
חיילים מגדודים שונים. הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו הגיע לבסיס. שתי
שורות תותחים נערכו מצדדיו. "חיילים וחיילות יקרים" פתח את
נאומו בחגיגיות "נלחמתם בגבורה למען הגנת המולדת. אני מאוד גאה
בכם. לפי המסורת אנו מעניקים צל"שים לגדודים ולחיילים אשר
הפגינו עוז ותושייה בקרב." שקט שרר. "הפרס הזה, אמור להיות
מוענק לגדוד-הצלפים, אך לצערי ולצער כולם אף חייל מגדוד זה
אינו נמצא איתנו היום". הוא החל להקריא שמות: "אלוף מנחם כהן
אשר צעד כאריה והוביל את חייליו לקרב - מת, טוראי שוקי
יחימוביץ' אשר נלחם בגבורה - מת, רב-סרן יהושע אריאלי אשר
אחראי לתקינות המופלאה של הציוד - מת..." כך המשיכה הרשימה.
"וצל"ש לחייל המצטיין, הצלף סגן-אלוף יצחק פינקלשטיין אשר
בקליעותיו המדויקות היה מופת לחבריו". דקה של דומיה שררה, היא
לפתע נקטעה "מה מצבו של סא"ל יצחק?" נשמעה שאלה.
והיא נשאלה ע"י החיילת, אהובתו של הלוחם סא"ל יצחק. הרמטכ"ל
דיבר בשקט: "גופתו לא נמצאה, לכן אנו מסווגים אותו לעת עתה
כנעדר."

כל האדמה הייתה ספוגה בדם. 15 גופות היו מוטלות. מולן עמד
בשקט הלוחם, הרובה בידו והקנה - מלא עשן. חיילים עירקים שננטשו
ע"י צבאם הסתובבו במדבר, חלקם היו עדין חמושים. למזלו של הלוחם
הם לא הבחינו בו והספיקו לו 15 כדורים בלבד לעבור את מכשול זה.
שכן העירקים לא החמיצו אף הזדמנות להתעלל בעוברי-האורח שבהם
נתקלו. הוא כבר שבוע במדבר. הלוחם הודה בלבו על כך שעבר
אימוני-הישרדות. הוא לקח מהגופות כל מה שיכל: כדורים, מחסניות,
מימיה ומצית. אחרי כן קבר אותם ובעזרת אבנים הקים גלעד. על אבן
גדולה במיוחד שהוקמה כמצבה חרט "כאן נקברו 15 חיילים עירקיים".
הוא הלך למחנה שהקים ליד המעיין בצל הסלעים. האש בערה בו ושם
פרק את הציוד. אתמול צד הלוחם שפן-סלעים ונותר לו רק חצי מהבשר
לאכול. הוא התקיים ממימי המעיין ומצייד.

גדוד הקצינות ישב על המדשאה הגדולה. הן הביטו בסיידים צובעים
את הצריפים. במקום השלט החלוד נתלה שלט חדש וגדול. החיילת לילך
הסתכלה לכיוון השני, דמעה זלגה מעיניה כשראתה איך הורסים את
המטווח הישן. גלעד ומצדיו שני רובים הוקם ליד. מצבה ובה כל
שמות הנופלים ניצבה עליו. מעליה נכתב: "גדוד הצלפים - גבורה
והקרבה". שמו של הלוחם לא נכתב, מכיוון שהוא עדין בגדר נעדר.
"אינך שמחה?" שאלה החיילת מתל-אביב את לילך. "במקום המטווח
המעופש הזה יבנו אגף-מגורים מודרני ושם ישכנו אותנו (בצריפים
ישוכנו טירוניות) ."
"כן," השיבה לילך, "אבל..." היא החלה לגמגם. החיילת מת"א לא
חיכתה לתשובה, לא עברה דקה והיא החלה לפטפט עם 3 חיילות
מירושלים על הא ועל דה.
עבר שבוע. גדוד-הקצינות קיבל צ'ופר מהועד למען החייל - חופשה
באילת. האוטובוס נסע דרך ים-המלח. לילך שהסתכלה דרך חלון
האוטובוס ראתה חייל פצוע ורובהו נשען על כתף ימין. בדיוק ברגע
בו חלף האוטובוס על פניו, כיוון החייל את רובהו וירה. ציפור
נפלה על האדמה. האוטובוס המשיך קדימה כשראתה לילך את החייל
מרים את הציפור המתה. גץ של תקווה בער בה, אך כטבעם של גצים,
הוא נכבה מהר.
החיילות נהנו מאוד באילת. גם לילך שהתחברה ממש עם נועה,
החיילת מת"א. הן חרשו את מועדוני הריקודים, הם רקדו עד השעות
הקטנות של הלילה.   היא ממש נהנתה. היא ממש הצטערה כשהודיעה
להן מפקדת הגדוד שמחר הן חוזרות לבסיס.
האוטובוס נסע בכביש הישן שהיה שומם. לפתע הופיע במרחק 100 מטר
דמות כהה. נהגת האוטובוס, טוראית נעמה לחצה על הבלם בחוזקה.
האוטובוס נעצר כחמישה מטרים לפני הדמות. לילך שהסתכלה דרך
החלון זיהתה את הדמות, זה היה אותו חייל שראתה בדרך לאילת.
לילך ביקשה מנעמה לפתוח את הדלת. "את משוגעת?" שאלה נעמה.
"אולי הוא מצרי והוא עוד יהרוג אותך" הוסיפה נועה מת"א. לילך
הסתכלה טוב מאוד דרך החלון כשלפתע ראתה משהו שהאיר את לבה.
החייל נשא סמל שבו מצויר רובה, סביבו כרוך עלה זית. היא זיהתה
את הסמל, סמל זה היה שייך לגדוד-הצלפים. האם זהו החייל הנעדר,
סא"ל יצחק-פינקלשטיין "הלוחם"?
לילך לחצה על הכפתור שפותח את הדלת ושאלה בהתרגשות: "יצחק, זה
אתה?" הצליפה שלו בציפור שהיא ראתה בדרך לאילת הפריחה את
תקוותה שאכן זהו אכן הלוחם. הוא הנהן בראשו לחיוב. "כיצד את
יכולה להיות בטוחה שזה הוא והוא לא סתם עובד עליך?" התערבה
נועה בשיחה בגסות. לילך ספרה בהתרגשות על הסא"ל ועל
יכולת-הצליפה שלו. "עלק" הפטירה נוערה, "רק  פינקלשטיין יכול
לפגוע בדיוק בתוך ה O שעל שלט העצור הישן במרחק חצי-קילומטר
מכאן בערך." השלט נראה מרחוק כמלבן קטן ושחור על 2 קווים
דקיקים. הלוחם שתק, הוא כיוון את הרובה, פזל להביט בלילך וירה.
שלושתם הלכו אל השלט וראו חור בדיוק בתוך ה O. נועה רטנה בכעס,
לילך בכתה מהתרגשות וחיבקה את הלוחם.

דמעה זלגה על לחיו של החייל הנעדר סא"ל "הלוחם"
יצחק-פינקלשטיין. הוא חיבק את לילך בחזרה חזק חזק. הוא לא ישכח
את הרגע הזה לעולם.





נכתב בשנת 1999







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שבא אלי
הביתה ולא מביא
לי מתנה, אני
חושב שהוא בעצם,
קצת בן זונה.



יהודה אטלס מספר
לנו בכיתה ג'
בפגישה בבית
ספר, על שיר
שבסוף החליט
לצנזר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/01 7:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צחי אבנור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה