כל כך הרבה דברים היו לי ואיבדתי
חלומות, משאלות, תקווה, אופטימיות, אותך...
משפחה, אמונה, חברים, טבעת ישנה שמאוד אהבתי...
17 שנים אני קיימת.
עם השנים נעלמו להם כולם... עזבו אותי, מצאו להם בית טוב
יותר.
כל פעם שאני חושבת שהתגברתי עליך, שאני לא יכולה לבכות יותר
מפתיעה אותי התפרצות חדשה.
גיליתי שאני לבד, באמת לבד.
אני מחכה לאור שבקצה המנהרה הארוכה שאני צועדת בה אבל אני פשוט
לא רואה אותו.
מרגישה שטובעת בבריכה מלאה אנשים אבל בשניות האחרונות שאני
מצליחה להחזיק את הראש מעל למים אני לא רואה אף אחד קופץ
אחרי.
אפילו לבכות בקול אני לא יכולה...
יומיים אחרי מצאתי אותה בחדר שלה עם ורידים חתוכים ופיסת
ניר מוכתמת בדם עליה כתוב "עכשיו אני אפילו יכולה לצרוח!" |
