חם היום. הרבה יותר חם משהיה אתמול. יואבי לא אוהב מזג-אוויר
כזה. הרבה יותר קשה להתרכז כשכל-כך חם. המזגן הישן שבקצה החדר
מרעיש יותר מדיי ומקרר מעט מדיי. הלחות באזור הגב ומעל המצח
מתחילה להטריד. הכיסא לא נוח, החולצה לא נוחה, הגוף לא נוח,
האוויר לא נוח.

לאריסה רוכנת מעל יואבי. עגלי זעה זעירים נחים מעל לשפתה
העליונה, ידיה לחות כאשר היא מכוונת את אצבעותיו הקטנות של
יואבי אל מקומן הנכון על-גבי המיתרים. יואבי בולע את רוקו,
מתבייש להירתע ממגעה. יופי, אומרת לאריסה, עכשיו לקחת הקשת
וביחד איתי: דו, סול, לה, לה, פה, מי, רה. עם מגע הקשת במיתרים
כינורו של יואבי משמיע חריקה מוזרה. לאריסה מצטמררת, אך ברגע
האחרון מצליחה להסתיר זאת. יואבי ממשיך כאילו לא הבחין בכך.
פה, מי, רה.

טוב, עוד פעם אחד, לאריסה אומרת. יואבי מחזיר את אצבעותיו
למקומן. הפעם זהו מקומן הנכון. לאריסה לא צריכה לכוון אותן עם
ידיה הלחות. דו, סול, לה, לה, פה, מי, רה. יופי, לאריסה אומרת,
אבל יואבי מרגיש שהיא לא באמת מרוצה. לפתע היא נראית עייפה
ומוטרדת. יואבי מקווה שזה לא בגללו. היא פותחת את מחברת התווים
שלו ורושמת על מה עליו להתכונן לשיעור הבא. שולי המחברת
מוכתמים בטביעות אצבעותיו של יואבי - זכר לגלידה שאכל שלשום.
הוא מתמוגג כאשר הוא נזכר בכך. לאריסה מזעיפה מבט. אין סדר
במחברת שלך, היא אומרת, אי-אפשר לנגן מוסיקה בלי סדר.

לאריסה מלווה את יואבי לדלת. אל תשכח להתאמן לפעם באה. יואבי
מרגיש שלמרות חיוכה היא גוערת בו. להתראות, הוא עונה לה. פה,
מי, רה. חדר המדרגות חשוך וקריר. ביד ימין הוא מחזיק את הנרתיק
בו נח כינורו הזעיר ובידו השנייה הוא אוחז במעקה המדרגות. עליו
לרדת עכשיו שלוש קומות לבדו. מתחת לנעליו הוא יכול לחוש את
המדרגות השחוקות. בכל הפעמים בהן היה בביתה של לאריסה, לעולם
לא התמהמהה, תמיד ניסה לצלוח את דרכו למטה במהירות הגדולה
ביותר. גם באותו יום ששרוכי נעליו נפרמו קצת אחרי הקומה השנייה
וכמעט גרמו לו ליפול ולהיפצע.

שמש חסרת-רחמים מכה בו כאשר הוא יוצא מחדר המדרגות. כשהוא
מתאושש הוא מבחין באימא שמנופפת בידה מחלון המכונית. יואבי
חוצה את הגינה המוזנחת בצעדים מהירים, מתעלם מכלב שחור שנובח
עליו בלהט בלתי-מוסבר. יואבי נכנס למכונית. אויר קריר ומבושם
מקדם את פניו. אימא מחייכת.
כבר כמה זמן שיואבי מתלבט האם עליו לספר לאימא מה באמת מתרחש
בשיעורים של לאריסה. הוא יודע כמה אימא שמחה כשביקש ממנה ללמוד
לנגן על כינור, וכמה היא טרחה על-מנת למצוא לו מורה כמו
לאריסה. לאריסה, אימא פעם אמרה לו, הייתה נגנת מפורסמת בארץ
שממנה באה. אם היא הייתה כל-כך מפורסמת, יואבי היה חושב לעצמו,
למה היא תמיד עצובה וכועסת כמו המוזיקה שהיא מנגנת.
אימא הייתה פוגשת את לאריסה פעם בחודש כשהייתה באה לשלם לה. אז
לאריסה הייתה מחייכת ומספרת לה על העתיד המזהיר שהיא צופה
ליואבי. יואבי היה אז משפיל את ראשו, לא מתוך מבוכה כמו שאימא
חשבה, אלא משום שלילד קטן קשה לראות אנשים גדולים משקרים. הוא
זכר את אותו שיעור בו החליטה ללמד אותו שיר-עם מאותו מקום ממנו
באה. הוא לא אהב את השיר ולא התאמץ מאוד לנגנו כראוי. בשלב
מסוים הוא הרגיש שלאריסה עומדת לסתור לו, אך במקום זאת היא
מיהרה למטבח, לקחה כוס מים ואמרה ליואבי שהיום השיעור יסתיים
יותר מוקדם.

זה לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר יואבי התחיל להבחין בכיעור
שתמיד התקשר לו עם שיעורי הכינור שלו. לאריסה הייתה מכוערת,
הדירה הייתה מכוערת, השמים שהציצו דרך החלון היו מכוערים,
המוזיקה הייתה מכוערת. יותר מכל הפריע לו שהמוזיקה הייתה
מכוערת. פה, מי, רה. היה משהו מאוד לא צודק ומאוד לא נכון בכך
שגם המוזיקה הייתה מכוערת. ועל כך הוא שנא את לאריסה יותר
מהכל.

אחרי שנתיים וארבעה חודשים יואבי הרגיש שהוא כבר ממש שונא את
המוזיקה שהוא כל-כך אוהב, אז הוא ביקש מאימא להפסיק ללכת
ללאריסה. כשאימא שאלה אותו למה, הוא לא ענה. ולמרות הכל, יואבי
היה קצת עצוב בשביל לאריסה. הוא הצטער על כך שהיא בעצמה כבר
שכחה כמה המוזיקה שהיא מלמדת הייתה יפה פעם. הוא הצטער על כך
שבשביל לאריסה, המוזיקה שלימדה סימלה כשלון מכאיב, שבמקום לנגן
עם עוד אנשים כמוה, היא הייתה צריכה ללמד ילדים כמו יואבי.
בהתחלה הוא הרגיש קצת אשם על כך שהוא היה בעצם זה שהזכיר לה את
כל זה, אבל גם ההרגשה הזו חלפה. אי-אפשר לסלוח אף-פעם, הוא חשב
לעצמו, על מה שהיא עשתה. דו, סול, לה.