הכי אני מתגעגע לזיונים. היינו מזדיינים בערך כל פעם שהיינו
נפגשים. אולי פעם אחת מתוך חמישים שהייתי רואה אותה לא היינו
עושים את זה. וגם אז בדרך כלל בגלל שנגמרו הקונדומים ושכחנו
לקנות או שהיא הייתה במחזור. היינו מזדיינים כל כך הרבה עד
שהתחלתי להיכנס לכושר מזה. והקניית קונדומים הפכה להיות ממש
נטל, אפילו שהתחלקנו בהוצאות.
היא הייתה אחת שגם היה כיף לבלות איתה. מעבר לזיונים. היינו
אוהבים בדיוק את אותם דברים ולא משנה מה היינו עושים ביחד זה
היה כיף. הייתי יכול לדבר איתה על הכל ולצחוק איתה באמת על כל
דבר שבעולם. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שהייתי מסוגל להיות
כל כך גלוי איתו. לא הסתרתי ממנה כלום ובחיים שלי לא שיקרתי
לה. פשוט לא היה לי צורך בזה.  זה לא שהרגשתי אף פעם צורך
לבגוד בה. אהבתי אותה יותר מדי. חוצמזה שעם כאלה זיונים מי
צריך משהו מהצד?
עוד משהו שאהבתי אצלה זה שהיא הייתה ממש אמיתית. לא שיחקה אותה
עם שום דבר. לא ניסתה להתחסד או להיות משהו שהיא לא. לא ניסתה
להיות מצחיקה כדי שמישהו יחשוב שהיא בסדר. לא ניסתה לעשות
פוזה. אם התחשק לה להזדיין אז הזדיינו. לא כמו האלה שמפסיקות
באמצע כי "אנחנו נסחפים".
אהבתי גם את איך שהיינו חושבים אותו הדבר. לשנינו היה ראש כחול
כזה. תמיד היו לנו אסוציאציות לדברים גסים. גם תמיד היינו
צוחקים אחד על השניה וזורקים עקיצות כאלה, בלי להתחשבן אם
הבנאדם ייעלב או לא. נניח פעם מישהו הוציא איזה פלאפון חדיש -
ממש קטן אז היא לחשה לי באוזן "יותר גדול משלך". הייתה לנו
בדיחה קבועה שהייתי אומר לה שהיא לא יודעת להרים אמברקס באוטו
אז היא הייתה עונה לי שהיא יודעת להרים משהו אחר. מה שנכון
נכון...
בכלל הייתי מבסוט מאיך שהיא הייתה נוהגת. כמוני, היא באמת אהבה
לנהוג (ולנהוג אני מתכוון על ידני. על אוטומטי זה לא נקרא
לנהוג ואני מוכן להתווכח על זה עם כל אחד). ממש הייתה נהנית
מזה והיא גם הייתה נוהגת ממש בסדר. רוב הבנות שאני מכיר נוהגות
על הפנים. נוסעות לאט. דופקות גז וברקס בלי רגש. אין להן ראיית
מרחב. בכלל לא יודעות מה זה ידני. ושלא נדבר על חניות
ורוורסים. אבל היא באמת הייתה עשר. היא גם תמיד הייתה מתעצבנת
על אנשים שנוסעים לאט. ממש כמוני.

לא, אבל הכי אני מתגעגע זה לזיונים. באמת...

קוס עמק, כמה שאהבתי אותה...