נגעתי. זה היה אדום. טיפות מזוגגות של יין אדום לרחוץ בהן. בפה
טעם מתוק של שוקולד שנשאר מאתמול. רציתי לבכות או אולי לצחוק
ומה שבטוח לרוץ למרחקים. בוינה היו שתיים. לבנה ושחורה. רציתי
את שתיהן.
אוסטריה. יום אפור אחד, חתולה על גג פח לוהט. נשביתי. וינה
לוכדת, קרה מרוחקת אבל בחדר חם. עם השטיח שנורה קנתה לי ליום
ההולדת. אוגוסט. מאז, החתולה שם.
קראתי לה לילה. לחתולה. לא בגלל החושך, אולי בגלל שלבד. לילה
בא לילה הלך אבל היא לא חזרה. שוב אותה נסיכה בחלון ממול. קומה
שביעית. הייתי מחכה לה שעות במרפסת. בוהה דרך כוס זכוכית מלאה
ארגמן. לפעמים היא הייתה נשברת. לא הכוס, נורה. ואז, הייתה
יוצאת למרפסת לתלות את הכבסים שלה.
לילה הייתה שחורה. יפה כל כך עם הזנב הארוך שלה והעיניים
הירוקות. אהבנו להתכרבל בין שמיכות, לאונרד כהן שר לנו אהבה.
נורה היא הלבנה. שלגיה קראתי לה. שיער שחור ועיניים כהות
וחודרות. אישה יפה. אהבנו להתכרבל בין שמיכות. אהבנו לאהוב. עם
כהן או בלעדיו.
ליל אוגוסט אחד היא עזבה עם לילה, לא ממש רחוק, למרפסת ממול.
אני יושב על השטיח בין ערמות התקליטים הישנים ושר לה לחזור.
לעיתים קרובות עוד הוזה אותן כאן, מולי. משתקפות בעד זכוכית
וינאית קרה.