נגעתי בנורה. היא היתה חמה. ישבתי על כסא בחדר הקטן מלא
השטיחונים שלה. בפסי אור דהויים שצבעו התריסים בדירה בכתום
עתיק, יכולתי לראות אותה נושמת. ספרתי את נשימותיה. עם כל
נשיפה חמישית שלה, בקע מגרונה קול מוזר. חצי מתענג - חצי
סובל.
לנורה יש מרפסת שפונה לחצר ולעשרות מרפסות קטנטנות שמאוד דומות
לשלה. פעם היא הסבירה לי שהבניה הזאת נעשתה לפי סגנון אדריכלי
שנקרא bow-house, "עיוות קומוניסטי", אמרה. הבאתי לה את הפרצוף
הכי מתעניין שיש לי. לא ידעתי שנורה מתעניינת גם באדריכלות.
ראיתי איך היא מרגישה מאוד חכמה וזה היה מתוק. היא המשיכה, "כל
דירה בנויה כאחותה. אחת מתחת לשניה, מרפסות זהות. זהות כמו
לבנים בחומה". זהות כמו שיערותיה השחורות של נורה, חשבתי.
שתקתי.
נורה עוד נשמה אל תוך החלומות שלה. שיערה סתור על הכר הלבן.
השיער והכר יחד יצרו משהו שדמה לתגליף של זברה.
לנורה יש חיבה עמוקה לחתולים, אפרסקים ויין לבן יבש, וגם
סימפטיה לספות מרווחות, רכות. לי יש חיבה לכל מה שנורה אוהבת.
באחת הפינות של חדרה, מונחת קערת קריסטל עתיקה על
שולחן-רגל-אחת ועליה אפרסקים ורדרדים בשלים.
אני לוקחת אפרסק אחד ומלקקת אותו. נאבקת בדחף לנגוס בו כמו
נאבקת שלא להעביר את אצבעותיי בין שיערותיה השחורות, המבריקות.
עוד רגע נורה פוקחת עיניים ומפיה פורץ באחת שטף מילים בהולות
"מה את עושה כאן, היית כאן כל הזמן הזה כשישנתי? כמה זמן
ישנתי? מה השעה?" אני רוצה להגיד לנורה שאני כאן כבר שלושה
סיבובים של המחוג הקטן ושהייתי מוכנה לאכול איתה ארוחת ערב
כאן, בין השטיחונים הנקיים ומוכנה לבשל בשביל שתינו. אני
שותקת. אני יודעת שיש לנורה גבר. לא משהו רציני, אחד נשוי שבא
אליה רק כדי ללכלך לה את הסדינים. ואני גם יודעת שאני כבר
צריכה ללכת, במסגרת עבודתי כאדריכלית, זכיתי במכרז על פרוייקט
ענק ומחר בבוקר אדרש להציג תוכניות ראשוניות ומצגת. נורה שולפת
מארנקה כמה שטרות של 20 ש"ח ואני דוחפת אותן לכיס הג'ינס מבלי
לספור. בינתיים הורגת אותי המחשבה שאני לא באמת צריכה את הכסף
הזה. וזה עוד כלום לעומת כמה שקשה לי להפרד ממבטה השחור
וללכת.לבסוף אני פורעת את שיער הקש הצהוב שלי מאחיזת הגומייה
וביד השניה מסובבת את ידית הדלת. שולחת אליה עוד הצצה קטנה עם
חיוך עצוב מינימליסטי. ובקיפוץ מטה במורד המדרגות, מחייכת. כי
אני יודעת שבשבוע הבא שוב אחזור, לנקות לנורה את השטיחונים.