מוסרי. הוא אדם מוסרי. תמיד שנא את אלא ששקועים בעצמם, ולא
מתעניינים במה שקורה מסביבם. מוסרי עד כדי כך שכשהיה מסיים
לעשן את הסיגריה שלו, היה מקפיד לזרוק אותה בפח.
בוקר אחד, הוא התעורר מאוחר, קילל, וזרק בעצבנות את השעון
המעורר על הקיר שמולו. השעון התנפץ לרסיסים, אך זה לא הזיז לו.
הוא הולך לאחר לראיון עבודה והכל בגלל השעון המקולל הזה שהחליט
דווקא היום לא לעבוד כמו שצריך. חליפה, נעלי עור, ו... כן,
עניבה, "זה כבר יעשה את העבודה" הוא רץ לכיוון הדלת, כשפתאום
נזכר, "איפה הסיגריות? הן חייבות להיות כאן, הן היו מונחות כאן
אתמול!" הצצה מהירה בשעון. השעה היתה 8:30 "לעזאזל עם
הסיגריות" סיננן מבין שיניו, יצא מהבית, רץ במורד הרחוב, קנה
חפיסת סיגריות, והמשיך משם לכיוון תחנת המוניות.
ידו גיששה כעת בכיס מכנסיו בחיפוש אחר המצית, כשהוציא את
המצית, ראה שבידו מונח בדל הסיגריה של אתמול. הוא השליך אותו
על המדרכה, והמשיך בדרכו.
צוהריים. השמש הלוהטת של חודש אוגוסט שרפה את גבו של מנקה
הרחובות. עייפות, דיכאון, וחולשה כללית עטפה אותו. הוא התהלך
לו בשקט ברחוב מחפש זבל ועוד זבל, עד שמצא בדל קטן ובודד על
שפת הכביש. הוא התבונן בבדל ממושכות וחשב,"למה? למה קיימים
בעולם הזה אנשים ששקועים בעצמם בצורה מוחלטת כל כך? כמה זמן
היה לוקח לאותו איש עסקים, או מוכר חנות הנעליים לזרוק את בדל
הסיגריה הזה?"
הוא התנשם בכבדות, והתכופף בכדי להרים את בדל הסיגריה, אך
במקום להתכופף, הוא נפל על ברכיו.
ערב. נורית מתחילה את משמרת הערב שלה בעוד דקות ספורות. היא לא
ידעה כיצד תחזיק מעמד במשמרת לאחר אירועי הבוקר. אחרי 30 שנות
נישואים בעלה החליט לעזוב אותה לטובת אחרת. עיניה היו נפוחות
מבכי שלא פסק כל אותו היום. היא נכנסה למחלקה, והחלה במשמרת.
היו כאלה שנעצו בה מבטים, אך אף אחד לא העז לשאול מה קרה. היא
שמחה על כך שאף אחד לא מאלץ אותה לספר לו מה עובר עליה, ולכן
העמידה פנים שלא שמה לב לאותם מבטים, והחלה לעבור בין החולים
ולחלק לכל חולה את הכדורים הדרושים לו.
לילה. "צוות החייאה! צוות החייאה לחדר 9!" נורית הרימה את ראשה
כלא מבינה מה קורה סביבה. אחד הרופאים יצא מן החדר, תופס את
ראשו וקורא בעיון את דו"ח החולה. "נפלה כאן טעות, אלא לא היו
הכדורים שהחולה הזה היה אמור לקבל".
צפצוף המכונה. מבטה של נורית קפא, ליבו נדם. מנקה הרחובות הלך
לעולמו.
בוקר. נורית נמצאה בביתה... ללא רוח חיים.