מבקשים ממך לכתוב כמה מילים על מסע של 11 יום.
בערך חצי עמוד פוליו. ולהגיש בימים הקרובים לנציגה מהשכבה.
אם במהלך כל ימי המסע ניסיתי ללא הועיל להכריח עצמי לשבת
ולכתוב את רגשותי, למה שעכשיו אני אצליח?
אז אני יושבת ומנסה להעלות על הכתב, משהו שישמע טוב כשאעמוד פה
מולכם, ואקריא בעינים דומעות. הן דומעות עכשיו ברגעי הכתיבה,
בכל אופן.
11 יום ניסיתי לחיות את מה שהיה אז. ניסיתי להבין, ניסיתי
לדעת.
יותר מכל, ניסיתי להרגיש.
שוב ושוב נתקלתי באמת המרה, שאני לא מצליחה להרגיש. משהו בי
הפך למאובן, ופשוט לא הצלחתי לפתוח את העינים.
כשחברי ראו אותי בוכה, זה לא היה כי כאב לי. אני לא יודעת
להגיד לכם למה זה היה. זה פשוט קרה.
כמו שרגלי לא נתנו לי להכנס לתאי הגזים. לא מפחד, לא מכאב.
פשוט לא נתנו לי להכנס.
אני עומדת על שלי ואומרת, זה מוקדם מידי בשביל שאוכל להגיד מה
אני מרגישה.
התחלתי את המסע ברגשות מעורבים, וחזרתי נטולת יכולת להבין את
המעט שהצלחתי לפני.
אני יכולה רק להגיד סליחה. סליחה שלא הייתי שם כדי להציל כמה
אנשים. סליחה שאני לא מצליחה להקל על מי שכן שרד.
סליחה שאין לי תשובות, וכל מה שיש לי הן שאלות שגם אתם לא
יכולים לענות לי עליהן.
סליחה שאני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב ובכך אולי מכאיבה
לאנשים הסובבים אותי.
סליחה שאני לא יודעת מה לכתוב, ואיך. סליחה שאני לא מצליחה
להרגיש שאני כותבת מהלב.
וסליחה אחרונה ואמיתית לסבא. שאני לא מסוגלת לשבת מולו ולשמוע
את הסיפור שלו, כדי להעביר אותו הלאה. ואני באמת רוצה. כל כך
רוצה.
אבל פשוט לא מסוגלת.
סליחה.













ותודה לרחל, שגרמה לי להבין יותר טוב מה באמת מסתתר מאחורי מה
שכתבתי...וגרמה לי להבין, שרגשות אשם לא יעזרו לי
בחיים...וגרמה לי לחיוך אחד גדול ואמיתי...שנובע אי שם ממעמקי
הלב...אחד כזה שלא הרגשתי כבר כל כך הרבה...