כשהייתי בן ארבע בערך, היה לי חלום.
היו לי הרבה חלומות מוזרים כשהייתי בגיל הזה, ויש חלומות שאני
בכלל לא בטוח אם הם מציאות או דמיון. כמו, לדוגמא, כשחגגו
לאחותי יומולדת בחוף הים, ומשום מה הרגשתי ממש מבואס. או
כשחיפשתי את אמא בגיל שנתיים בכל השכונה ולא מצאתי אותה, עד
שהגעתי למכולת והמוכר נפנף אותי בצעקות ואמר שאמא לא פה ושאני
"אתחפף כבר".
יש שני חלומות שאני משוכנע שלא קרו באמת:
הראשון, החלום שבו חיים יבין עורף לאביב גפן את הראש
בטלוויזיה, ואז אביב יוצא מהטלוויזיה ומתחיל להלך בבית של חברת
ילדות שלי.
והשני, החלום שבו אני יושב במושב האחורי של המכונית הנוסעת,
ואז במבט חפוז קדימה אני רואה שאף אחד לא נמצא על ההגה, ובעצם
אין לי שליטה על האוטו ואני יכול למות כל שנייה. אבל אז נגמר
החלום. ומאז גיל ארבע בערך אני מפחד שהנהג ייעלם לי. פתאום.
פתאום לא תהיה לי שליטה והגורל שלי יהיה תלוי בקופסה עם מנוע
וארבעה גלגלים. אז בנסיעות אני מעיף מבט לכיוון הנהג איזה 5
פעמים ברבע שעה, וזה לא משנה אם זה אמא שלי או סבתא או ערן.
וכשאני נוסע באוטובוס, זה תמיד ליד הנהג, שחס וחלילה לא יחליט
לצאת לחטיף קטן באמצע הרמזור. הפסיכולוג אמר שבאמת ייתכן
שהחלום הזה מבטא את הפחד שלי לאבד שליטה על החיים שלי, על
עצמי, על הסביבה. אבל תכל'ס לא התייחסתי לזה הרבה, כי מה כבר
חלום של ילד בן ארבע יכול לומר על עצמו בעוד 15 שנה?
אבל אז התחלתי לאבד שליטה. על עצמי, על הסביבה, על כל החיים
שלי. יותר מדיי דברים בחיי היו נתונים ליד הגורל, או ליד
אלוהים, או לסתם יד של מישהו. הייתי מיואש מעצמי, שאני לא
מצליח לשלוט על הכל, שדברים חומקים לי מבין הידיים, שאני
כישלון. וזהו, שם הייתה הנקודה שלא רציתי להיות יותר. רציתי
למות, איכשהו.
היה לי שיעור נהיגה עם עמוס. הוא פגש אותי בכניסה לבצפר ואני
באתי כרגיל 15 דקות מוקדם יותר רק בשביל לא להיתקע עם המורה
לתנ"ך באותו חדר. היה לי ממש חם והגעתי לשיעור קצת מותש ולא
מרוכז, "אבל לא משנה", אמרתי לעצמי. נסענו קצת בעיר ואני הייתי
בסדר דווקא, היו כמה דקות של הרגשת שליטה טובה כזו, לראשונה
מזה הרבה מאוד זמן. הרגשתי שכאן לא מפריע לי שום דבר, כאן אני
לוקח את השליטה לידיים, את ההגה.
עברנו ליד הבצפר היסודי והילדים בדיוק התחילו לצאת משם בזרם
עוצמתי של ראשים נמוכים. הבחנתי שם בילד אחד שהלך לבד לכיוון
השני מכל השאר. הוא הגיע לקצה המדרכה ואז נכנס למכונית פתוחה
שלא היה בה אף אחד. הוא התיישב במכונית ושתק. למי הוא מחכה?
כנראה שבהיתי בו יותר מדיי זמן, כי פתאום עמוס לחץ חזק על
הבלם, ושנינו נהדפנו קדימה. חבורה של בנות נעמדו דוממות על
הכביש ממולנו ואז רצו במהרה לכיוון המדרכה, צועקות.
"מה קורה לך? אתה נוסע ליד ילדים קטנים ושוכח להסתכל על הכביש?
אתה באמת רוצה להתנגש בהולך רגל בשיעור השישי שלך?"
"לא יודע, הייתי קצת לא מרוכז, לא שמתי לב כל-כך" אמרתי לו
כשהעיניים שלי נעוצות במרכז ההגה.
"אין דבר כזה לא לשים לב על הכביש, זה כמו שאתה בכלל לא על
ההגה."
באיטיות, הראש שלי הסתובב לכיוונו והעיניים שלי חדרו על תוך
עיניו. "נכון עמוס, תמיד צריך להיות מישהו על ההגה", אמרתי לו
והקול שלי נבלע בין צעקות הילדים. הוא תקע בי את המבט הזה
שתוקעים באנשים שאתה לא מבין מאיפה הם הביאו משפט כזה רציני
וחריג פתאום.
ואני? אני החלטתי באותו יום לא להתאבד. כי מישהו צריך לשלוט על
ההגה.
