וכל הדמעות הללו זורמות לכפות ידייך המגנות, בהנחה שאכפת לך
לאן הן יזרמו.

היא נשארה לעמוד שם גם כשכולם הלכו. השקט הקסום נספג בה מכל
כיוון. השמיים היו אפלים ונרחבים, היית יכול ממש לדלג מכוכב
לכוכב במשך ימים שלמים. היא הייתה מהופנטת על ידי הסגולים
הנוצצים, כזכוכיות צבעוניות שמישהו זרה בשבילה ברקיע, וכל
רצונה באותו הרגע היה לקחת רשת פרפרים, לנתר מעלה בקלילות
ולתפוס ברשת כמה פיסות שמיים, כמה נקודות סגולות ממדבר החושך
האינסופי.
אך הכוכבים נמשכו, כאילו אחר מגנט בלתי נראה, וריחפו מעלה
מעלה, היכן שלא היה בכוחה לתפוס אותם. גם לא בכף היד, אילו
הייתה רוצה לסגור עליהם אגרוף.

כל עוד היא יודעת שתניח את אצבעות הקסם הירוקות שלך על העיניים
הרטובות שלה, היא רגועה. אולי תצמיח לה רקפת בין סלעים
שמכבידים עליה, ואחר כך תלטף את הריסים הלחים ותנשק לשבילי
הדמעות. עם קצת סבלנות זה יצמח, תבטיח ברכות. ההבטחה נשאת
ברוח, וכבר אין זה סוד שהיא מגדלת את עצמה מחדש, כשאתה יושב על
הכתף שלה ולוחש לה רוגע ושלווה וחיבה.
מחר, אתה אומר, ניצני אושר יציצו על הלחיים החיוורות ויפרחו
בארגמן.

את הבטחון הזה, שהכל עוד יסתדר ושהיא תוכל לעצום עיניים בידיעה
שהריח המלא יקרוץ לה מבעד לסורגים, היא תופסת בכף ידה, שלא
יחמוק, וסוגרת בכלוב ברזל ונועלת במנעול. בטחון שמובטחת לו
הבטחה, שיום יבוא והיא כבר לא תזדקק לו.
בבקרים הבטחון מעיר אותה בטפיחה קלה על הכתף, והשדון ירוק
האצבעות מחטא את הפצעים המגלידים לאט לאט ועוזר לה לצמוח לתוך
הצהריים מבלי להשבר.
בלילות הבטחון נושק לה על המצח ומפזר סוכר על הכרית כדי להטיב
את החלומות, והשדון מטפל בפצע חדש או בפצע ישן שנסדק ונפער.
כבר ברור לה שהיא לא צריכה אף אחד אחר.

מחר, מחר ניצני האושר יעשו את דרכם במורד הלחיים, והחיוך
יתעורר מתרדמת החורף שלו בפיהוק מתגלגל.

סבלנות...