תמיד הופתעתי לגלות איזו גדולה מייחסים אנשים לתאריכים, מעין
מנהג ביזארי שכזה להעלות מועדים שאת פשרם סבי זוכר, אבי שכח
ואני מעולם לא ידעתי, לרמות של קדושה. הרהרתי לעצמי האם זה
מתוך צורך של אדם להעניק משמעות לחייו, או אולי מתוך רצון
למצוא תכלית לקיום ?! שאם לא כן מדוע לנצור את היום בו יוצא
אדם מרחם אמו, פוסע את פסיעתו הראשונה או הוגה את ניצני
מילותיו. הרי איזו משמעות יש לכל אותם עניינים טכניים שחשיבותם
נובעת אך ורק מעצם ציונם על לוח השנה. הפליא אותי יותר למצוא
את עצמי בתוך המערבולת הזו, לוקה במחלה האנושית הממארת, מחפש
את החשיבות ביומיום וממלא את לוח השנה במשמעויות כאחוז דיבוק.
הזמן חלף ולוח השנה קרץ לי מדי יום עד שהפך לטיפתי המרה, למושא
הערצתי הממכר, ומצבי התערער לכדי כך שבאחד הבקרים בהם קמתי
והבחנתי במשבצת ריקה בלוח הקודש, נתקפתי בחילה עזה ונאלצתי
לבלות את שארית יומי בבית הכסא. מאז כונה בפי החמישה עשר
באוגוסט כ- "יום הבחילה", אכן פתטי להבחיל.

בשלהי השנה השמינית לחיי  נשארה רק משבצת אחת גלמודה וריקה
מתוכן, ממתינה לליל כלולותיה בו יהפכה אדם לעוד מועד מקודש.
ואני הדוגל בשוויון השלמתי את לוח השנה בהעניקי לאותה משבצת את
התואר "יום הסמ"ל ", ובמילים אחרות יום סיום מילוי הלוח. לצערי
באותו היום אפפה אותי תחושת תסכול עמומה, חשתי כי לא באתי על
סיפוקי ברואי כי בימים אותם אני נוצר, סביבתי לא רואה ממש. רגע
ההתפכחות הבהיר לי כי תאריכים זקוקים לבני אדם ממש כמו שבני
אדם זקוקים לתאריכים, אף אחד לא שלם בלי השני, חשבתי לעצמי.
למרות זאת לא נפלה רוחי, מוקד גאוותי העיקרי נשאר עומד בעינו,
מתנוסס על גבי לוח השנה בסלון הבית באותיות קידוש לבנה. אותו
מאורע היה יום הולדתי אשר עמד בפתח ולצדו כמדי שנה חג האביב
וליל הסדר בשיאו.

כן, נולדתי בליל הסדר. בעוד סבי קורא בהגדה ואבי נועץ בנתח בשר
נוסף אמי כרעה ללדת וכך מוקד העניינים באותו הערב הפך להיות
הולדתו של הבן, האחיין והנכד החדש - אביב. "שם הולם למתנת הפסח
שלי", כך תמיד אמרה לי אמי. אני אחד מברי המזל, כך אומרים, אלו
שכבשו משבצת בלוח השנה, נכסו לעצמם את יום החג הלאומי כיום חגם
האישי. ראיתי עצמי כסמל, המשה של בני משפחת יוסף.
"כשם שמשו את משה מן היאור, כך משו אותי מרחם אמי", כך הייתי
אומר וזוכה למבט מלגלג-מרחם מסביבתי. תמיד בדמיוני המשתולל
ציירתי את לוח השנה כמעין משחק מונופול בו אני מחזיק במשבצות
יקרות הערך וכולם חייבים לדרוך בהן. הרי אין אדם שלא חוגג את
סדר פסח וכאשר עושה כן אינו יכול לפסוח על יום הולדתי שהפך שם
נרדף לו.

מה היה לו יום הולדתי היה נחוג בסתם יום, יום של חול , כך אני
משער במוחי מפעם לפעם ומזדעזע מהמחשבה שיומי הגדול ידהה ויהפוך
כנחלת ימיהם של האנשים הפשוטים. אכן מחזה אימים, כמו יום
הולדתו של אחי סתיו שנשכח מדי שנה בבליל האירועים ובלי ספק
גורם לו עוגמת נפש רבה ובאופן לא ברור מעלה חיוך נבזי על
שפתיי...

מדי שנה כאשר ליל הסדר קרב, מודה אני על טוב גורלי, מודה לעצמי
על שהשכלתי לצאת ביום מופלא שכזה ויצקתי קצת משמעות בכל סיפורי
העבדים והמצות הללו. אינני מדמיין את חג הפסח ללא בלונים, עוגה
עם נרות ושירי יום הולדת לכבוד יומי הגדול. דבר אחד מעכיר את
אווירת החג מדי שנה בשנה והוא האנוכיות הבלתי מוסברת של סבי.
מדי שנה הוא רוגז ורוטן על כך שבעקבות יום הולדתי המשפחה כבר
לא שומרת על המסורת, לא קוראת בהגדה ואוכלת את "עוגת החמץ"
בערב החג. "זה משום שהוא אדם דתי", אומרת אמא, ולי זה נראה כמו
תירוץ
מאולץ.

ליל הסדר הקודם היה הבזוי מכולם מבחינת סבי, הוא ישב בקצה השני
של השולחן בזמן שנשפתי על נרות משאלותיי, ישב ומלמל על מסורת
וכפירה, קדושה ואלוהות. ניסה לשכנע את המשפחה כי את יום ההולדת
ניתן לדחות במספר ימים ולקיים סדר כהלכתו, אולם כמדי שנה כרע
תחת עולו של יום חגי, והלחץ אשר הופעל עליו כפה עליו להמשיך על
אף "חילול הקודש". הייתי מאושר מכך, חשתי בלתי מנוצח. גיחוך
עלה על שפתיי כאשר ראיתי את סבי מבקע את מצת האפיקומן ומבטיח
נפלאות למוצא, ביודעי כי מתנתי כבר מובטחת.

מאז כמעט וחלפה לה שנה. יום הולדתי וסדר הפסח כבר עמדו בפתח,
מרחק נגיעה של יומיים בלבד. "יומיים זה רק יום ועוד יום",
אמרתי לעצמי והתרגשות הציפה את לבי. באותו הבוקר אמי ניגשה
לחדרי
והציעה לי לנסוע לבקר את בן דודי בירושלים. ציינתי בפניה כי
אינני מעוניין אך היא הפצירה בי לנסוע בחצי בקשה חצי דרישה.
נאלצתי להסכים תוך שאני מביע תרעומת במבטי הרוגז, אותו מבט
שסבא נהנה לנעוץ בי בארוחות הפסח, מעין מבט שאומר "נראה מי
יצחק אחרון"...

כך יצאנו למסע לירושלים, מסע לא מפאת המרחק הרב שכן אנו גרים
בת"א, אלא מפאת תחושת כבדות ועול משא רב אשר שררו לאורך
הנסיעה. וברכב שתיקה. שתיקה רועמת המופרת  ע"י רעשי רעמים
וחריקות בלמים חדות של המכונית על הכביש הרטוב. הדממה הכאיבה
לאוזניי בעוד שנעמה לאוזניה הערלות של אמי , ניסיתי להבליח
שאלות לחלל הרכב, אך הן נשארו ללא מענה. קושיות תמימות כמו
"מדוע יורד גשם באמצע האביב ?" , "מדוע קודרים השמים ואין אור
שמש סביב ?", כאלו שהאזנה חטופה לסיומו של מבזק חדשות הייתה
מספקת להן מענה הולם. גמרתי בלבי כי מאמציי לשווא, הנחתי ראשי
על זגוגית החלון שהספיקה לאבד צלילותה וכוסתה באדים לרוב.
ובעוד אני דוחק ראשי כנגד החלון החלו שוב מראות יום הולדתי
לצוץ במוחי ונמלאתי בעקצוצים של אושר חמים. ובחוץ קר.

"אביב, אביב קום ! הגענו", קפצתי בבהלה, אמי העירה אותי תוך
שהיא מנערת את כתפי בחוזקה לא אופיינית, טורקת את דלתות
המכונית ומסננת מספר מילים לא ברורות לכיוונו של דודי העומד
ומביט בנו מחצר ביתו. צעדתי עם אמי לכיוון הבית והיא חודרת
לחצר האחורית דרך השער הקטן שתמיד חורק. דודי שילח אותי לשחק
עם בנו תום, בן דודי בן השמונה, שהיה מדוכדך במקצת. "מה בני
שמונה מבינים בכלל", מלמלתי, אך פניתי לשחק עמו בכל זאת. "אני
הולכת לסידורים עם דוד חיים, אני אחזור בערב", צעקה אמי שהיא
כבר על מפתן הדלת בדרכה החוצה. השעות חלפו וכבר חשתי רצון עז
לשוב לביתי ולהתחיל בהכנות ליום ההולדת. בתשע בערב לערך חזר
דודי ללא אמי והגיד לי כי אני נשאר ללון אצלו הלילה. תמהתי על
פשר הדבר עד שעלתה במוחי האפשרות כי מדובר במסיבת הפתעה וכי על
כן נרקמת מזימה להרחיק אותי מביתי. החלטתי לשתף פעולה ופרשתי
לשנת הלילה. כמדי לילה ראיתי את קישוטיי יום ההולדת ואת שלט
האיחולים הגדול על דלת כניסת ביתי מתנוסס כמברכני לשלום.

הבוקר הפציע עליי כמדי יום, וכמדי יום לא עצרתי לחשוב כמה בר
מזל אני על כך.
הטרידו את מחשבתי הרעיון על מסיבת ההפתעה והעובדה כי בעוד יום
אחד בלבד ימלאו לי תשעה אביבים, בעוד שלא סיימתי עם ההכנות.
יצאתי עם דודי לכיוון משכני בתל-אביב, הנסיעה עברה מהר.
ירדתי מהמכונית, ודודי המשיך בנסיעתו. עליתי לביתי וכבר מרחוק
זיהיתי שלט גדול על דלת הכניסה, באותו רגע ידעתי כי אכן מצפה
לי ההפתעה המיוחלת. בהתקרבי אל הדלת הבחנתי בעיצובה המוזר של
ברכת יום ההולדת. "שילוב צבעים מזעזע לכרטיס ברכה", אמרתי
לעצמי תוך שאני בוחן את המסגרת והאותיות הכתובות בשחור צועק על
רקע לבן בוהק. מספר צעדים נוספים לכיוון הדלת חשפו בפניי כי
שמו של סבי כתוב על ברכת יום הולדתי. באותו הרגע אמי פתחה את
הדלת ורצה לכיווני מוחה דמעה מלחיה הימנית ומחבקת אותי. נכנסנו
הביתה ואמא ספרה לי את שקרה. ואני ראיתי כיצד רעיון מסיבת
ההפתעה שלי נגוז אל מול עיניי.

"איך הוא יכל, איך הוא העז ?!", פתחתי בנהי כשל עולל בן יומו,
חסר אונים מחפש להיאחז בדבר. "זה טבעי, אנשים נולדים ומתים.
התקופה הקרובה תהיה קשה אבל נעבור אותה", אמא ניסתה לנחם
והמשיכה למלמל עוד סיסמאות ריקות מתוכן. כיצד אין היא מבינה את
מקור האבל האמיתי, תהיתי, הרי יש לי שני סבים ורק יום הולדת
אחד-
"חשבון פשוט", אמרתי לעצמי.

באותו ערב קיימנו ליל סדר כהלכתו. הרב אמר שאסור לשבת שבעה
בערב הפסח. "אין זה מוזר שרק אחרי לכתו מבצעים את שרצה כל
חייו", אמרתי, אך אף לא אחד הקשיב. הרגשתי מובס במשחק שלי- סבא
מצא את הדרך להכריע אותי, למות ביום הולדתי. איך אני לא חשבתי
על כך קודם ?!  ציער אותי לגלות כי במאבק בין תאריך המציין
חיים לבין זה המציין מוות, מנצח זה הגורם לאדם עצב כה רב, כזה
הגורם לו להתבוסס בכאבו במקום לשמוח את חייו שלו. ככה זה-
המוות הצליח להביס אף את יום חגי המקודש.

בסדר הזה לא השתתפתי. נכנסתי לחדרי, התכסיתי בשמיכתי ועצמתי את
עיניי. החלום לא אחר להגיע, ובו ראיתי אותי ואת סבי משחקים
מונופול. והוא רק יושב מולי מחייך וממלמל
"יחי הסדר החדש, יחי הסדר החדש...".
התעוררתי לקולות עמומים שבקעו מסלון הבית באווירת נכאים היה זה
"מה נשתנה" ששרו הילדים. חייכתי לעצמי באירוניה, חיוך המשווע
להיאחז במה שלא נשתנה. עצמתי את עיניי וחזרתי לישון בהשלימי עם
אותו סדר,
סדר חדש.