אנשים לא מבינים אותי. את האהבה שלי.
האהבה שלי שונה מכל דבר אחר שהם פוגשים, כולם מיד ממהרים לקטלג
אותה עם רגשות שהם מכירים מעצמם, הם לא מסוגלים להכיר
בייחודיות שלי.
למען האמת, אפילו אני לא מבינה את האהבה שלי לחלוטין ולא
מעריכה אותה כראוי, נראה לי שזה אחד מהדברים שמייחדים אותי....
היכולת הזו והנכונות הזו להקדיש את כל כולי לאדם אחד, או
לחילופין האהבה שאני רוחשת לשאר האנשים, אהבה שהיא לא ממש
אהבה. שהיא רצופה בכבוד והערכה, הרצון להיות בחברת אנשים תמיד
שולל אצלי את האפשרות של זלזול, אני מוצאת את עצמי מחפשת את
הטוב שבכל האנשים.
בגלל זה אני לא מסוגלת לשנוא אף אחד, גם לא את האדם שיכאיב לי
ויתעלל בי מעבר לכל גבול.
כשאני אוהבת מישהו, ונקשרת אליו, אני מוכנה להקדיש את כל כולי
כדי שיהיה לו טוב. הוא הופך למרכז של חיי, והחלק הכואב זה שהוא
אף פעם לא מבין את זה וזה לא מפריע לו לפגוע בי, ליתר דיוק זה
רק מאפשר לו ביתר קלות.
האהבה שלי היא אבסולוטית, מוחלטת, ואני מכאיבה לעצמי כל פעם
מחדש ברגע שאני מבינה שאף אחד לא מבין את זה ואף אחד לא מסוגל
להעניק לי דבר דומה. וזה כואב.