על הרעיון היא חשבה במקלחת, בשעת האמבטיה היומית האהובה שלה.
היא שכבה באמבטיה הגדולה ונעה לה בחופשיות למקצב דיסק הבלוז
האהוב שלה.
אצבעות הרגליים הצחורות שלה נעו בהתאם לקולו של הזמר השחור.היא
הסתכלה על כפות רגליים בחיפוש אחר צלקת חדשה אך כלום מלבד
הקעקוע  שעשתה כאשר הייתי בת שבע עשרה לא היה שם. היא נעה במים
בתוך חלל וזמן, ומידי פעם העיפה מבט במראה הגדולה שהוצבה מול
המקלחת בשביל מטרות זדוניות. לרגע ליבה החסיר פעימה והיא החלה
לחשוב על חייה, על בעלה ובמיוחד על כפות רגליה, שהיו החלק
היחיד בגופה שהיה נקי מצלקות.

בתנועה אחידה היא קמה מן האמבטיה וברחה לסלון, בדרך מתנגבת
ומתלבשת בפעולות כמעט מכאניות. התינוקת הייתה בתוך העריסה
ושיחקה עם צעצוע פלסטיק שהשמיע רעשי חירחור פעם בכמה דקות."רק
עוד יום רגיל" היא לחשה לה..."רק עוד יום רגיל סיביל,תינוקת
יפה שלי". ממדף גבוה היא הורידה בפחד שני ספרי רפואה שפעם
נעזרה בהם בלימודיה. בירידה מן הסולם היא העיפה מבט בדירה
המבולגנת שלה. סלון שרואים שחיה בו משפחה.
היא התיישבה על השטיח ופתחה את ספרי הרפואה, מדפדפת בהם כשד
המחפש קורבן. התמונות המשונות הזכירו לה את הימים הנשכחים של
לימודי הרפואה, את העבודה שפעם הייתה לה ואת השינוי המאסיבי
שעברה בחייה, אחרי שפגשה את בעלה הנוכחי. אחרי חיפוש מהיר היא
מצאה בדיוק את מה שחיפשה. מיפוי העורקים הראשיים ברגלים. היא
מצאה את מיקומם במדיוק והשאירה את אחד הספרים פתוח. הוא נכנס
לחדר כשבידיו מכתבים רבים והחל מעיין בהם בחוסר חשק מופגן.
"את לא צריכה לצאת כבר?"
"כן, כן, אני עוד כמה דקות אצא. סיימתי את החומר לפרזנטציה
ואני רק צריכה לארגן עוד משהו אישי ואני יוצאת, אחל לי בהצלחה,
יקירי".
הוא היה רגיל למיסתוריות שאיפינה אותה אך בדרך כלל לא היה זה
עניין רציני. היא נהנתה לדבר בקודים כי זה נתן לה בטחון, שיש
דברים שרק היא יודעת, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממנה.
היא חטפה את הספר ועלתה לחדרם בקומה השניה כדי לבצע את התוכנית
בלי שיפריעו לה.

הדלת ננעלה במהירות ובשקט.
הספר נזרק על המיטה.
היא רצה אל ארון הבגדים המשותף וחיפשה בזריזות בתחתית את
המגפיים המיוחלות. הן עמדו בשקט בסוף הארון, כמי שחיכו חודשים
רבים מאד למגע עורה הנעים. היא הוציאה אותן מהארון וחשבה לעצמה
"אטומות לחלוטין, שום דבר לא יוצא ושום דבר לא נכנס, בדיוק כמו
שאני זוכרת". ובאמת ככה הן היו. אטומות לחלוטין. כשהיא קנתה
אותן היא ידעה שיהיה לתכונה זו שימוש באחד הימים, אך היא לא
ניחשה שלשימוש מסוג זה.
היא התיישבה על המיטה ושלפה מן המגירה קופסה כסופה וקטנה.
המנעול שהיה עליה הכיל שלוש שורות של מספרים והזיכרון החל
לפעול כדי להזכר בקוד.666,777,067. זה היה פשוט. הקופסה נפתחה
לרווחה בידיה העדינות והיא הביטה בו. אוסף התערים הישן שלה.
מאז גיל שתים-עשרה יש לה את האובססיה הזאת, אבל בשנים האחרונות
היא מצאה שיטות אחרות להרגיע את עצמה ברגעים של לחץ. היא
הוציאה ממעטפה קטנה ושקופה אחד שהיה חדש לחלוטין. יעודו הובטח
וכבודו נחתם באותו הרגע. כמו ילדה קטנה היא התיישבה והעיפה בו
מבט. יפה ומסוכן, כמו הנשים היפות בסרטים ההוליוודים. כמה
מבטים חטופים בספר והיא החלה במלאכתה. חותכת בצורה מדוייקת עד
כדי שיגעון את גב כפות הרגליים שלה חתכים עמוקים וברורים,
בדיוק כמו העורק שעובר תחתיהם. הכאב החל לקחת שליטה וכל שניה
שעברה התער ננעץ יותר חזק בבשרה המשתוקק. הדם החל ניגר על
סדיני הסאטן והיא הרגישה שזו חתימתה הנצחית.ברגע שסיימה את
האורך המדיוק הנקבע כבר מראש במוחה, היא החזירה את התער לתוך
מעטפתו והקופסה נסגרה וחזרה למגירה, כאילו כלום לא השתנה. היא
רצה אל הארון בזהירות והוציאה זוג גרביוני ברך שקופים בגוון
שחור. במהירות היא חבשה אותם והכניסה את רגליה אל תוך המגפיים.

בריצה כואבת היא יצאה מהבית ונכנסה לג'יפ שלה. תיק המסמכים היה
מפוצץ בדפים מלאי טבלאות ותרשימים. הפרזנטציה מתחילה תוך שעה.
לוקח לי להגיע לשם ארבעים וחמש דקות. שבע דקות לסיגריה. שלוש
דקות לשתות קפה ולהגיע לחדר הישיבות בדיוק בזמן. היא הרגישה את
הדם יוצא מכף רגלה ומרטיב את רגליה. אך החוצה הוא לא יצא.
המגפיים עד הברך והן אטומות לחלוטין. איש לא בא ואיש לא יוצא.
כל לחיצה על הגז או הבלם הזכירו לה למה עברה לשיטות אחרות.
הכאב אחר כך הוא גדול מידי, והכרתה החלה יוצאת מגופה.
במעלה המדרגות חיכה חדר הישיבות, כולו עמוס בגברים צעירים
בחליפות מחוייטות של מעצב זה או אחר. היא נכנסה בצעדים מהוססים
אך במהרה הפחד השתנה לביטחון והפרזנטציה הפכה להצלחה מסחררת
בכל תחום. הדם תיפס על רגליה הענוגות . בהפסקה היא דיברה אם
אחד מעמיתיה לעבודה. הוא זרק הערה שנונה משהו על כך שהוא שמח
שהיא התחילה לקחת תרופות כי זה גורם לה לתפקד יותר טוב. ובנוגע
לתופעות לוואי אין מה לדאוג.כל מה שצריך לעשות זה לאכול בצורה
סבירה, הרבה סידן וברזל, לעשות כושר פעם בשבוע כדי להוריד
מהלחץ ולהזהר מכל דימום הכי קטן, כי זה עוצר את קרישת הדם,
וכולם יודעים על כמה מסוכן זה יכול להיות. בדרך חזרה היא
הירהרה לעצמה,"כן הכל תחת שליטה, אני שמה לב להכל, אני יודעת
מה אני עושה". הכל הלך כמתוכנן. בשלב כלשהו בפרזנטציה הדם החל
גואה מעל למגפיים, ועכשיו כבר לא משנה אם הן אטומות או לא, זה
פשוט נשפך על הקטיפה האדומה שהקיפה אותן. לשניה אחת היא לא
זכרה מה רצתה לומר וזה הבהיר לה שהתהליך בשלבים מתקדמים, בדיוק
כמו הקריירה שלה.
"לסיכום, אני צופה שהעלייה תגיע בסביבות דצמבר-ינואר, מה שאומר
רבותי, שכולנו נזכה להיות מאושרים מעבר לכל דמיון, מאד בקרוב".
שלמה באמונתה הייתה. כולם כולל אותה בפעם הראשונה, הולכים
להיות ממש מאושרים, ואפילו עוד יותר קרוב מן המתוכנן.במחיאות
הכפיים בא איבוד ההכרה הראשון , ועמיתיה האביריים עזרו לה
לקום."הכל בסדר" היא מלמלה,"זה סתם מהלחץ, אתם יודעים איך זה",
וכולם עשו תנועות של סימפטיה עם הראש.
אף אחד לא שם לב לשביל הדם שנוצר על הריצפה ממכנסיה. הם ירדו
לבר בקומת הקרקע של הבניין כדי לחגוג וזה הרי ברור שיש פה באמת
סיבה למסיבה.
איבוד ההכרה השני היה צפוי, אך בשניה שמישהו שם לב שהיא יותר
מידי זמן בשרותים, איבוד ההכרה כבר הפך למוות, קליני קליני,
אחד על אחד.
בתא שירותים לבן ונקי הורדו ממנה המגפיים והנזק נגלה לעיני
כל.
הן היו אטומות לחלוטין, ואף אחד לא הרגיש כלום.