"טוב נו תרגעי אני הולכת"
אמרתי לאמא שהתעקשה שאלך לסדר עכשיו את חדרי, כי אני תמיד
אומרת מחר, מחר ובסוף היא זאת שמסדרת.
"אם אני עושה סדר אז שיהיה כבר כמו שצריך"
חשבתי לי והתחלתי מהשידה עם שני הארונות הקטנים - איפה שכל
הדפים משנים עברו: בית ספר, חוגים, ברכות יומולדת וכו'...
התיישבתי על הברכיים פתחתי את הארון ושפכתי את הכל החוצה בלי
לחשוב בכלל.
אני אחלק את זה לשתי ערימות: דפים רגילים ולא ממש חשובים -
לצורך העניין ערימה מספר 1, ודפים יותר חשובים כמו ברכות
יומולדת או עבודות יפות שעשיתי בעבר - ערימה מספר 2 לצורך
העניין.
חמשת הדפים הראשונים היו דפי תווים מהמקהלה.
היו שם תווים של השירים "הינשוף והחוחית", "ריח השדה", "ים
כנרת" (או משהו כזה), ועוד שניים באנגלית...
התמקדתי בתווים, ניסיתי לזהות ולשחזר איך קוראים את אותן
יצירות, איך הולכת המנגינה, הקצב... ולא זכרתי. 4 שנים הייתי
בפאקינג מקהלה הזאת ואני לא זוכרת את תווי השירים שביצעתי.
ערימה 1.
הצטערתי, אבל המשכתי בסדר. הבאה הייתה עבודה שהייתה מורכבת
משני בריסטולים לבנים קטנים, שהיו מחוברים אחד לשני.
על האחד היה כתוב "עפר" האותיות היו גזורות מזו'רנלים, והן היו
בצבעי חום אפור ושחור.
בבריסטול מעליו היה כתוב "אור" שגם הוא היה מורכב מאותיות
שנגזרו מזו'רנלים, בצבעי אדום כתום וצהוב. מתחתיו היה עיגול
שעליו היו עננים בצבעי כתום וצהוב שנראו כמו שמש, מסביבה
לעיגול היו קרניים, והכל ביחד היה נראה מאוד מואר.
זכרתי שהעבודה נעשתה על שיר כלשהו, אך לא זכרתי שומדבר
חוצמזה.
סובבתי את הבריסטולים והיה כתוב בכתב פיצפוני "ההפכים".
ואז נזכרתי שהיינו צריכים לזהות בשיר שקשור לשואה הפכים ואני
בחרתי בעפר ואור כי אור הוא משהו שמח ועפר משהו עצוב, או משהו
בסגנון. כשהייתי קטנה הייתי מתמקדת יותר בדברים והייתי מפלספת
המון על דברים לא קשורים, ומוצאת להם קשר ואז מנסה להסביר
לאנשים, ואפאחד לא היה מבין אותי אפעם.
מצב דיי דומה להיום רק שהיום אני יותר מודעת לעצמי.
הנחתי את זה בערימה 2 ועברתי לדברים הבאים.
הבאה הייתה ברכת יום - הולדת, יותר נכון בת מצווה, שעל הכריכה
הייתה היפייפיה הנרדמת בדיוק בסצינת הנסיך שבא להעיר אותה.
אמא תמיד אמרה שאני נסיכה. גם שירוש.
הצצתי פנימה - הברכה הרגילה של אמא משהו שהולך בסגנון ה"תמשיכי
לפרוח נרקיסי שלנו כי את בלה בלה בלה..."
אבל בכל זאת התרגשתי כי אמא באמת אוהבת אותי ואמא היא זאת
שכותבת את הברכות. ערימה 2.
הבאים היו 3 דפים מכיתה ו', שיעור תנ"ך עם פילוסופים בלתי
פוסקים על השטויות ששמואל עשה. וזה באמת שטויות כי כולם יודעים
שכל הדמויות התנ"כיות האלו סתם ישבו כל היום ועשו ביד.
כמו כולנו.
ערימה 1.
עבודה משיעור ציור - כיתה ז', משהו לא מובן בגואש, כשעוד לא
ידעתי עד כמה אני משוגעת. ערימה 2.
הבא היה דף אחד מכיתה ז', דף עם הרבה צבעי עטי סטאבילו, היו לי
אז הרבה כאלו. משהו בג"ג - הוא כזה מעופף!!! כל מיני שטויות על
טמפ' ואיך זה משפיע על היווצרות הקרינה האימפולטימיאטית שיש
לנו במוח המונטוגרפטתי שלנו.
המורה הזה...
עוד אחד שעושה ביד.
לפח.
השקית הבאה הייתה שקית הפתקים שלי ושל עוד 3 בנות... משהו
שעשינו בכיתה ה' או ו', כל אחת הייתה שולחת לשנייה פתקים, זה
היה חייב להיות מקורי ונחמד, אחרת הזאתי שקיבלה את הפתק הלא
מושקע הייתה כותבת למוענת "את מעצבנת" או "נעלבתי ממך" או "אל
תדברי אתי" וזה לא היה קורה לעתים קרובות כי היינו משקיעות.
תמיד עשינו תחרות למי יש הכי הרבה פתקים... אני תמיד הייתי
מקום שלישי. הכי אהבתי את הפתקים של החגים, כולנו היינו מקבלות
מכולנו את אותו הפתק (פחות או יותר) ואפאחת לא נעלבה שלא נתנו
לה פתק.
ערימה 2.
עוד תווים לא מוכרים מהמקהלה, גם אותם לא הצלחתי לשחזר במוח -
מטומטמת.
ערימה 1.
העבודה הבאה הייתה נייר כסף זהב כזה, כזה שחורטים עליו. זכרתי
בדיוק - היה כל שנה בבית הספר היסודי נושא מרכז ובשנה הזו
הייתה איזו תערוכה של איזה צייר והיינו צריכים לצייר משהו על
נייר הכסף הזה, אני ציירתי אגרטל פרחים, אבל הפרחים היו מונחים
ליד.
זו הייתה התקופה שהייתי באקסטאזה שאני טובה ויודעת לצייר יותר
טוב מכולם, אז תפסתי תחת וציירתי כל דבר וחשבתי שהוא נראה
טוב.
ערימה 2... לא! 1... טוב נו, אז 2 בכל זאת.

הברכיים כאבו לי, אז נערמתי לרגע... הסתכלתי על 2 הערימות,
הסתכלתי על שקית הפח, וזרקתי את הכל.
הלכתי להביא ביד.
עכשיו אני כמו המורים והדמויות התנכ"יות, עושה מה שצריכה לעשות
וההנאות שלי הן רק מהלביא ביד, חוצמזה - איבדתי את התמימות
שלי ואת זה שאני אוהבת נוסטאלגיות... איכס, לעשות ביד במקום
לשמר זכרונות יקרים בארון שצבעו וורוד.
טיפשה. טיפשה.
ובכיתי.