הדף לבן, והמחשבות נכתבות עליו בכחול או באפור תלוי במה אתה
כותב.
והן מבולבלות או מסודרות, תלוי על מה אתה חושב, תלוי מתי אתה
חושב את זה.
אתה יודע שאתה צריך לסדר את המחשבות בראש.
זה מתחיל להיות רציני, אנשים מעירים לך על כך שאתה לא מחובר,
שאתה נראה מהורהר, שאתה נראה חסר כיוון.
זה תלוי מי אומר את זה, בחור או בחורה.
לי אמר בחור (אפילו שניים) זה אומר שהמצב די נורא.
אז אתה מתחיל לסדר את המחשבות, אבל אתה פוחד מהן, הן מבולבלות
ויש יותר מדי מהן.
אז אתה מתחיל לעבוד על זה, לפעמים עם אנשים לפעמים לבד.
אתה מעדיף עם אנשים, לבד זה יותר קשה, לבד תעשה יותר מאוחר.
אז לפעמים שיש הרבה אנשים סביבך אתה מתכרבל בקצה, חושב על
הדברים אבל עדיין מוקף באנשים, לא חשוב איזה, העיקר אנשים, שלא
תאבד, שאם יהיה קשה מדי, הם יהיו שם בשביל להציל אותך.
לפעמים אתה עם  אדם אחד, דווקא די חשוב איזה, חבר קרוב, או
יותר רחוק, אבל אחד כזה שאתה סומך עליו, שאיתו אתה אתה.
אתם יושבים, מדברים סתם או על זה, הוא מקשיב ולא מגיב או מנסה
לעזור לך לסדר את הבלאגן שיש לך בראש.
אבל בסוף לא משנה מה אתה תעשה או כמה תתחמק מזה, בסוף אתה
תצטרך לשבת לבד ולסדר את הבלאגן הזה שרץ לך בראש.
ואיזה בלאגן רץ שם.
אתה בקושי מסוגל לתפוס את המחשבות מרוב שיש כל כך הרבה
ומרוב שהן כל כך מבולגנות
ומרוב שהן כל כך כואבות
שיש שלב שאתה מעדיף לא לתפוס אף אחת ופשוט לשכוח את הכל,
איזו טעות,
תפוס אותן כל עוד הן קטנות ולא מתנפחות בתוך הראש.
ותאמינו לי ראש של אדם יכול לנפח מחשבות שאלוהים יודע איך זה
קורה.
אז אתה יושב וחושב לבד על המחשבות שלך.
בחדר שלך בבית, בדירה החדשה, בשירותים, במקלחת, באוטובוס או
ברכבת או בבית של הדודה, מול הטלוויזיה אחרי שכל החברים שלך
נסעו או הלכו לישון ואתה מול הטלוויזיה כי אתה לא יכול להרדם
בגלל המחשבות ובגלל הבלאגן, ואתה מתפלל שהזמן יעבור מהר ושיהיה
מאוחר בשעון הביולוגי שלך ואז תרדם.
זה מקום יפה איפה שהדודה גרה, ירוק וציפורים ופרפרים (גם
יתושים) אתה מרגיש פה בבית, אתה אוהב את השקט והרוגע.
רק שאתה לא רגוע ובכלל לא שקט.
ורואים עלייך, זה כל כך נורא, שכבר רואים.
אתה יושב בבית שלה על הספה וכותב את כל זה.
כי אולי עם הכתיבה אז יעבור גם הבלאגן.