הסרט האהוב על שני היה "חלף עם הרוח".
זה לא היה סיפור האהבה הטראגי, סצנות הלחימה או המבטא הדרומי
שגרמו לה להתאהב בסרט.
היא גם לא כל כך התחברה למה שהסרט אמור היה כביכול לייצג:
"אובדן התום של ימי טרום מלחמת האזרחים בדרום ארה"ב". היא גדלה
בירושלים, בלי נשפים או אומנת כושית שמנה, כשכולם כבר היו
מפוכחים למדי.

זו הייתה סקרלט.
הילדה היפה עם העיניים הגדולות וריסי הפרפר. כולה אומרת מתיקות
וטוב לב כשמתחת בעצם כלבה מניפולטיבית.
בזכות האסרטיביות שלה והריסים המדהימים, כל הגברים נופלים
שדודים לרגליה. היא מסובבת אותם על האצבע הקטנה. מוכרת להם
שקרים על איך היא אוהבת אותם ולא יכולה לחיות בלעדיהם או
לחלופין על איזו עלמה במצוקה היא ואיך היא זקוקה דווקא לגבר
חזק שיציל אותה מהמצב העגום אליו היא נקלעה.
והם רק רוצים לרצות אותה: מגישים לה על מגש של כסף את מסירותם
ונאמנותם, היא לוקחת את מה שהיא צריכה וממשיכה הלאה. בלי להביט
בכלל לאחור, בלי לחשוב בכלל על מי שהיא פגעה בו, או על מה
אנשים אחרים היו צריכים להקריב כדי שהיא תהיה מאושרת.

ובכלל לא אכפת לך כצופה, שהיא כלבה מניפולטיבית, במקום שתייחל
למותה, אתה בוכה איתה ואתה שמח בשמחתה ואתה רק רוצה שיהיה לה
טוב.
כזו היא סקרלט, ושני בדיוק ההפך.

שני היא טיפוס שהמורות בבית ספר היסודי היו מגדירות כ"רגישה"
או כ"לוקחת יותר מדי ללב". קשה לה להסתיר את מה שעובר לה בראש.
כשהיא כועסת או נעלבת או סתם עצובה הברזים מיד נפתחים. השפה
שלה כבר מצולקת מרוב שניסתה לנשוך את עצמה, מרוב שניסתה לעצור
את עצמה מלהגיע למצב המשפיל הזה כשהאף מטפטף והלחיים אדומות
וכל האנשים מסביב שואלים "מה קרה?" כאילו הם באמת מודאגים.  
ילדות גדולות לא בוכות, ושני כבר מזמן לא ילדה גדולה.

אבל היא הצליחה להתבגר גם בלי להיפטר מההרגל המגונה הזה שלה.
שני פשוט מוותרת. היא מתפשרת, היא מתנצלת תמיד גם כשלא טעתה,
הכול בשביל להתחמק מעימות, בשביל לא להגיע לחילופי צעקות
שמתחלפים אצלה ישר לבכי.

בפעם ההיא כשישבה באיזה פאב עם חברותיה והוא הסתכל עליה, היא
לא העלתה בדעתה בכלל שהוא מסתכל עליה ולא על איזה מישהי אחרת.
כשהוא ניגש אליה והתחיל לדבר איתה היא הייתה בטוחה שהיא חולמת.
ולמחרת כשהוא גם התקשר היא כמעט התעלפה במקום.
כל החודש הראשון שהם יצאו היא ניסתה להבין למה הוא רוצה להיות
איתה בכלל. זה לא שהיא לא יצאה עם בחורים, אבל הם תמיד היו
נמוכים מדי או מקריחים מדי או עם גבות מחוברות מדי.
זה היה לה מוזר מדי שהוא ירצה לצאת איתה. אבל אחרי חודש שהיא
לא מצאה שום מניע נסתר היא החליטה שאולי באמת הוא מחבב אותה.
והיא התחילה גם לחבב אותו.

הוא היה טיפוס שטוב להביא הביתה להכיר לאימא. סיים עכשיו תואר
שני, התחיל לעבוד בחברת הי-טק גדולה ויציבה. קצין במיל' ומנגן
על פסנתר.
וגם מתוק כזה: הוא היה מציף אותה בשוקולדים ופרחים, מופיע בדלת
עם סושי ביד, זוג כרטיסים לקונצרט או למשחק של מכבי.
הוא היה רומנטיקן אמיתי, אחד שיודע לפנק ולאהוב. כזה שכל בחורה
חולמת עליו.

היא חיכתה אחרי כל דייט שהנה הוא יתקשר ויגיד שזה לא זה, שזה
לא היא שזה הוא, כל המשפטים האלה שהיא כבר התרגלה לשמוע פעם
אחר פעם. אבל הימים הפכו לשבועות והשבועת לחודשים: ימי
התפנוקים התחלפו עם שיגרה מתוקה.
כל הדברים שהיא תמיד רצתה: מתנים אהבים אחרי יום עבודה ארוך או
מהר בבוקר לפני שהשעון המעורר יצלצל, נרדמים מחובקים מול
הטלוויזיה, וימי שבת בבוקר במיטה הגדולה עם כל עיתוני סוף
השבוע היא קוראת את מוסף הספרים, הוא את הספורט.
סימביוזה אמיתית.
זוגיות כפי שהיא צריכה להיות.

היא לא האמינה שהיא יכולה להיות כל כך מאושרת, היא לא תיארה
לעצמה שבן אנוש יכול להכיל כל כך הרבה אושר, זה מסוג הדברים
שקורים רק בסרטים. היא תמיד הייתה בטוחה שאצל אנשים רגילים כל
כך הרבה אהבה תגרום למוות כתוצאה ממנת יתר של קיטש. אבל היא
עדיין חיה ונושמת, בכל נשימה נושמת אותו וכשאיתו בדרך כלל
מתנשמת.  

באותו יום כשחזרה הביתה מוקדם מהרגיל (זה תמיד קורה כשחוזרים
הביתה מוקדם מהרגיל) עיניה נמשכו לשתי כוסות הין האדום שהיו על
השולחן הקטן בסלון.
היא ידעה שזה עומד להתנפץ, היא ידעה שכל האושר הזה לא ימשיך
לאורך זמן.
היה ברור לה מה היא הולכת לראות כשתפתח את דלת חדר השינה.
בכל זאת כשפתחה בשקט את הדלת וראתה אותו גוחן מעל איזו נקבה
היא הרגישה כאילו מישהו תקע לה יתד בלב.
היא סגרה את הדלת בעדינות לא רצתה שהוא ידע שהיא יודעת, לא
רצתה לשמוע את תירוציו הקלושים, לא רצתה לתת לו הזדמנות
להתנצל.
היא התיישבה בחדר המדרגות, בהתה ברצפה עוקבת אחר הצבעים השונים
של האבנים השקועות במרצפות עיניה נדדו לאצבעות הרגליים שלה,
הציפורניים הקטנות מידי שלה צבועות בלק ורוד מזעזע.
"איך הייתי כזו מפגרת?!" היא התכוונה להגיד בלב, אבל במקום
אמרה בקול, צעקה כמעט. השאלה הסתומה הדהדה בחדר המדרגות ללא
מענה.
היא נזכרה בסקרלט, אז בסוף הסרט כשהיא מגלה שהיא בעצם לא אוהבת
את אשלי שהיא אוהבת את רט. כשהיא באה אליו ומתוודה על אהבתה
והוא אחרי שחיכה כל כך הרבה, כבר לא מעונין. אז כשהוא אומר לה
את המשפט הבלתי נשכח "frankly my dear I don't give a damn".
כשהיא מגלה שהיא נשארה לבד, היא יושבת על המדרגות כמו ששני
יושבת ממש עכשיו.
הגוש המוכר שוב התמקם בגרונה של שני. אבל היא לא בכתה הפעם.
"אני לא אחשוב על זה עכשיו, אני אחשוב על זה מחר... אחרי הכול
מחר הוא יום חדש."