בחטיבה עברתי שינוי קיצוני. מהילד הטוב והחנון שהייתי הפכתי
לנער מרדן ובלגניסט. הגעתי למסקנה שאם אתה טוב, מחרבנים לך על
הראש, וששום דבר טוב לא ייצא מלהיות NICE GUY. אז החלטתי
למרוד. בחטיבה התחלתי לגדל שיער, לעשן, לשתות אלכוהול, אז גם
התוודעתי לרוק כבד והתחלתי לשמוע את המוזיקה הזאת, להבריז
מהבצפר וללכת לים במקום, לשבת על החוף ולשתות בירות. היו לי אז
גם חברים כאלה, שהתאימו לאוירה, חברים שלא היית רוצה להכיר
לאמא. גם רציתי לעזוב את בית הספר וללכת לעבוד, ובקושי הצליחו
לשכנע אותי להישאר שם, רק בשביל שלפחות יהיו לי 12 שנות לימוד.
בסוף השתכנעתי.

ההורים לא הבינו "מה עובר על הילד" ושלחו אותי לשיחות במרכז
לבריאות המשפחה. איזה בולשיט. טופלתי שם כשהייתי ילד, ומשום מה
לחזור לשם לא נראה לי כזה שוס. טוב, הגעתי. הייתי בשיחה אמל
פסיכולוגית שניסתה להבין את הצורך שלי בלמרוד. כמובן  שיש את
התפיסה הפסיכולוגית שאומרת שזה חלק מגיל הנעורים, הצורך למרוד.
היא התחילה לשאול אותי שאלות על עצמי ועל המשפחה, ומה אני
מרגיש, ואם יש משהו שאני רוצה לשתף אותה. אמרתי לה שהכל בסדר,
ושאני פה רק בגלל שההורים שלי רצו שאהיה פה.  אותי זה שעמם,
הנסיונות של הפסיכולוגית לתרגל עלי כל מיני תפיסות ישנות
ולעשות עלי שיעורי בית, ואחרי השיחה ההיא עם הפסיכולוגית
החלטתי שאין לי מה לעשות יותר שם. עזרה לא אקבל מהם, חוצזמה
שהם בחיים לא יצליחו להבין מה עובר לי בראש.

עד אותו זמן ניגנתי על גיטרה. רציתי? לא. שנאתי כל רגע מזה.
למה עשיתי את זה? בשביל לרצות את אבא שלי. הוא כל כך רצה שאלמד
לנגן גיטרה, שהלכתי ועשיתי את זה. הייתי טוב בזה, וקיבלתי ציון
מעולה ובקונצרט קיבלתי הכי הרבה מחיאות כפיים. אבל סבלתי. 4
שנים. בסוף נשבר לי, והפסקתי. הגיטרה העלתה אבק בצד. נמאס היה
לי לרצות את כולם, לעשות דברים שאני שונא רק בשביל לגרום
לאחרים נחת. Fuck that! מעכשיו אני עושה רק מה שטוב לי.

אז ככה התחלתי את מרד הנעורים שלי. עם כל מה שקשור בזה. עגילים
באזניים ובאף, מועדונים מפוקפקים עד שעות מאוחרות, כשאני משקר
להורים על איפה שהייתי, מעילי עור, סיגריות, והרבה אלכוהול.
התחברתי עם מישהי שהיתה מדהימה בעיניי, אבל היא הכניסה אותי
לסחרור ולקחת אותי למקומות שלא רציתי להגיע אליהם. זו היתה
האהבה הראשונה שלי, והיא היתה מוטרפת, כמו כל התקופה הזאת.
בבית היו צעקות ומריבות, וגם ככה הייתי חרא של תלמיד, ויום
אחד, כשדיברתי עם אמא שלי, וניסיתי לספר לה על בעיה שיש לי,
היא אמרה לי "רק בעיות יש לי ממך". אז חטפתי עצבים על זה שאני
בא לשתף אותה במשהו שמציק לי, והיא באה לי ככה ביציאה לא
קשורה. אז אמרתי לה "נכון, וגם עוד יהיו". טרקתי את הדלת
ויצאתי.

לא ידעתי לאן אני אמור ללכת ומה אני אמור לעשות. אבל אמרתי
לעצמי שלשם אני לא חוזר. הסתובבתי ברחובות, בגשם, ישבתי בתחנת
אוטובוס ובכיתי. הרגשתי כל כך חרא. עישנתי את הסיגריה האחרונה
שלי בתחנה ומשם קמתי והלכתי. עברתי ליד מכולת והרמתי לו שתי
לחמניות. הייתי רעב. כה המשכתי ללכת, ללא מטרה, ובלי כיוון, עד
הערב, ואז הגשם נהיה יותר כבד. נכנסתי לבניין וירדתי למקלט.
ישבתי שם והוצאתי את הסכין שהיתה לי בכיס. ישבתי ורעדתי שם,
והחלטתי שזהו. אני הולך על זה. הפשלתי שרוולים, וברגע שבאתי
לחתוך את הוריד הופיע מישהו במקלט. "מי שם?" הוא שאל. לא
עניתי. הוא שאל שוב, בקול יותר תקיף, ואחרי זה אמר שיש לו אקדח
ושכדאי לי להזדהות, אחרת הוא ישלוף אותו. אז אמרתי לו שזה אני
ושיירגע. הוא שאל אותי מה אני עושה פה ואמרתי לו שבאתי לפה
לסיים את החיים שלי, ושלא יתערב. עוד שכן נכנס פנימה והם
התחילו לדבר אתי, ולנסות לשכנע אותי לא לעשות את זה, בעיקר כי
"לא בא לי לנקות את הדם", הוא ניסה להתלוצץ. בינתיים, גם
המשטרה הגיעה. לא הלך לו. כבר לא היה לי כח לכלום, וכשהוציאו
אותי החוצה, לא התנגדתי. הביאו אותי לבית של השכן ואז קראו
להוריי. הגיעה גם הפסיכולוגית של בית הספר, שניסתה לדבר אתי.
ביקשתי סיגריה וקיבלתי. ישבתי בסלון של אותו שכן, עישנתי
ושתיתי תה. לא דיברתי. מאוחר יותר, הוריי הודו לשכן על שמצא
אותי ונסענו הביתה. לא דיברתי עם אפאחד. אכלתי בשקט את מה שאמא
שלי הכינה, והלכתי לישון.

בימים שארי זה יצא לי לדבר עם אמא שלי, והיא התנצלה על
ההתנהגות שלה, וסיפרתי לה מה הציק לי. היתה לנו שיחה די ארוכה,
ובסוף איכשהו הסתרנו. אבל המשכתי להיות מורד ופורק עול, רק
שהפעם לא ניסיתי להתאבד. וגם התחלתי לעבוד. אם אני אמות, לא
אוכל ללבוש את המעיל עור המאאאגניב שלי. לא חבל?