סיפורן של שתי בנות (:

סיפורה של האחת בהתחלה קצת מעורפל,
לא זוכרים הרבה מגיל 3, וחבל.
מאז שלמדה עיפרון לבקש,
ידעה על הנייר לקשקש.
כשציירה שמש שמזכירה קצת בלון,
אמרו המבוגרים - יש כשרון.
כך זה התחיל והמשיך משם,
מטושים לשמן ואולי גם פחם.
יסודי היה כיף - משחק ילדים,
אחח... הנוסטלגיה הימים הטובים.
כשהגיעה לחטיבה, גיל ההתבגרות התחיל,
אהבות, בנים ושטויות במקביל.
ככה בילתה לה שנתיים תמימות,
עם שיעורי-בית, מבחנים, עבודות
(כן, לבלונדה קשה קצת לחשוב
אז תנו קצת קרדיט, טוב?)
בסך הכל ילדה תמימה ושקטה,
או שלפחות כך היתה...
לגורל היו תכניות אחרות בשבילה,
ולכן עברה לעיר "הגדולה".
שם, בבי"ס, ביום בהיר אחד,
המתולתלת הגיעה בקפיצות ולחצה לה ת'יד.
משם התחיל סיפור חברות נפלא
וכל השאר זה סתם בלה בלה בלה...

סיפורה של השניה התחיל די מזמן,
כשעברה לישראל והגיעה לגן.
אחרי צריחות אינסופיות בגן בשכונה נידחת,
הבינו כולם שהיא תהיה קוץ בתחת.
מסכנה הגננת, נהייתה לה חירשת,
בעוד הילדונת את אמא דורשת.
כאשר הילדים שיחקו בחצר,
עיניין את הילדונת משהו אחר...
היא גילתה את נפלאות הנייר והעיפרון
והתיישבה לשחק לה עם הדמיון.
סיפור אהבה בינה לציור נרקם,
סיפור אשר כנראה לא יגמר לעולם.
את ימי היסודי עברה בשתיקה,
כשבכל פעם הדלקות חדשה על הלב מעיקה.
אך החיים הקלים נגמרו די מהר,
מאחר שבחטיבה נאסר לאחר.
עם שלטון דיקטטורי ומחנכת מקסימה,
שיעורים ומבחנים שלא ברמה.
עברו להן שנתיים לאט,
ודבר לא זז כמעט.
יום אחד נכנסה הבלונדה לתמונה
ומאותו יום - הכל השתנה.

לאחר שהשתיים סיימו כיתה ט',
החליטו להיות בלתי מופרדות בהחלט.
הגיעו השתיים למקום הנכון:
בית הזוועות המכונה "התיכון".
השנה הראשונה הביאה תמורות
וחל שינוי "קל", אצל הבנות:
נעלם לו הקוקו, התפזרו הצמות,
ואפילו הבלונדה החלה להביע דעות.
האחת נשארה חכמה, למרות השיער,
לשניה אולי איפשהו איי קיו נשאר.
יחד עם מבחנים ושיעורי בית לרוב,
מצאו הבנות אפילו זמן לאהוב...
בחלוף השנה, עם הזמן שעובר,
לא הפסיקו השתיים לצייר.
אז ישבו וחשבו המוכשרות הקטנות,
והחליטו לשלב הכוחות.

לשיפטכם התוצאות.