כשהייתי בתיכון, היה לי חבר שקראו לו גולן, שאהב רוק כבד
כמוני. היינו "פריקים" (אז הטינאייג'רים התחלקו ל-2 מחנות:
הפריקים והערסים. כל השאר היו סתם זניחים). כל פעם כשהייתי בא
אליו, היינו יושבים ושומעים רוק כבד. היה לו גם שיער ארוך כמו
שלי היה. הלהקה האהובה על שנינו היתה איירון מיידן. היו לו את
כל הקסטות שלהם. עכשיו, הוא לא הצליח להגיד את השם שלהם נכון
אז תמיד היה קורא להם ירון מיידן, ותמיד הייתי נקרע מצחוק מזה.
ציירתי לו פעם את הלוגו שלהם על הג'ינס ואיך שהוא התלהב! תמיד
היינו יושבים ומעשנים ומדברים על איך שכשהם יגיעו לארץ נלך
לראות הופעה שלהם.
יום אחד, אני בא אליו, והוא פותח לי את הדלת. משהו השתנה בו.
כמובן, הסתפר. במקום השיער הארוך והיפה שהיה לו היתה לו תספורת
"מאפרה", שהיתה אז מאד פופולרית אצל ערסוואטים. שאלתי אותו מה
קרה, הוא אמר שהיה צריך שינוי והחליט להסתפר. טוב, הלכנו לחדר,
ישבנו, הוא הביא בירה, שתינו ואז אמרתי לו שישי מוזיקה. אז הוא
קם והלך למדף ואמר לי "אתה חייב לשמוע את זה". ואז הוא שם קסטה
של איזה זמר מזרחי בכיין, מהחברים של אבי ביטר ואני חטפתי חום.
קודם כל, זו היתה מוזיקה מחרידה. תחשבו על זמר שיושב, בוכה
ומקליט את עצמו. זוועתון מוחלט. אמרתי לו "גולן, מה זה זה,
המוזיקה הזאת? שים ירון מיידן, שים מטאליקה" (עוד להקה שהיתה
אהובה על שנינו). אז הוא אמר לי "עזוב אותך מהמוזיקה של
המופרעים האלו, תשמע משהו שונה, משהו יפה". חשבתי לעצמי, מה
נסגר אתו? איך פתאום הפריק נהיה ערס? ככה שינוי קיצוני תוך כמה
ימים? אולי השתלטו עליו ועשו בו ניסויים?
שאלתי אותו מה פשר הקשר והוא ענה לי שחברים השמיעו לו את
השירים האלה והוא מאד אוהב אותם וזה יפה, ושנמאס לו מהשיער
הארוך. הגיע הזמן לשנות. "אבל פתאום שינוי כזה קיצוני?" שאלתי
אותו? "כבר הרבה זמן אני חושב על זה", ענה, "לא מצפה שתבין,
אבל ככה זה". הרגשתי שמשהו פה זז לכיוון לא רצוי, ושפתאום
הבנאדם הזה, שעד לפני כמה ימים יכולנו לשבת ולדבר בכיף על כל
מיני דברים, פתאום לא יודע מה לדבר אתו. זו לא רק המוזיקה, זה
הכל. צורת החשיבה, צורת הדיבור, הכל השתנה.
לאט לאט הקשר בינינו ניתק. הוא התחיל להסתובב עם החברים
הערסוואטים שלו (הם אף פעם לא הולכים לבד אלא רק בחבורות, והם
כמו חצ'קונים: מפוצצים אחד, באים 20), ולשמוע את המוזיקה הזאת
ולדבר כמו ערס, ואני המשכתי לאהוב את אותן הלהקות ולהיות
"פריק". מדי פעם היינו נפגשים (אחרי הכל, פתח תקוה לא כזאת
גדולה) ומנסים לדבר, ומדי פעם היינו מצליחים, אבל זה לא היה
אותו דבר. כבר לא היתה שפה משותפת. הוא ניסה לשכנע אותי לשמוע
את המוזיקה שלו "תנסה, מה אכפת לך?", וניסיתי, כי אני אחד
שמנסה הכל בחיים, אבל לא יכולתי להתחבר לזה. זה פשוט מחריד.
בשלב מסוים, היינו נפגשים ורק אומרים שלום, מקסימום נותנים אש
אחד לשני וזהו. די הצטערתי שהלך לי חבר, אבל כנראה שכל אחד
צריך ללכת לכיוון שלו ולכל דבר יש סיבה. את המכנסיים הקרועים
עם הלוגו של ירון מיידן שציירתי לו הוא שם בארון ולא לבש אותם
יותר, ואני לא זכור מה הוא עשה עם כל הקסטות, רק זוכר שהתבאסתי
שהוא לא מצא לנכון להעביר אותן אלי.
שנים לא ראיתי אותו, ואין לי מושג מה הוא עושה היום ואם הוא
עדיין ערס. אני, בכול אופן, שומע היום את ירון מיידן מהחדר של
אחותי (יש דברים שעוברים בתורשה), ומדי פעם שם אותם גם במערכת
שלי. ירון מיידן? ממשיכים להוציא אלבומים. עכשיו חזר ללהקה
ברוס דיקינסון, הסולן הכי טוב שלהם. כל השאר היו חארות. אתו הם
הכי טובים. וגולן? מעניין באמת מה קורה אתו. אולי הוא קורא את
הבלוג הזה ויענה לי. |
