בס"ד

הסיפוק שלי עובר דרך ארוכה וקשה, כדי לגרום לי תחושה של
סיפוק.
בהתחלה, הוא צריך לעבור תהליך של עיבוד ושינוי מהות, ממצב של
מוצר גולמי למצב הכנה לסיפוק.
ואחרי-כן הוא מועבר למפעל של כמיקלים וחומצות מזון, ושם הוא
עובר עוד עיבוד, וגם תהליך מיון.
אחרי זה, הוא כבר משתנה לגמרי. כל הצורה שלו כבר נשכחה כלא
הייתה, והוא נהיה מאוס וגועלי.
רק אז, הוא גורם לי תחושה של שובע, של שלימות ומילוי. אך אין
זו תחושה של שלימות אמיתית,  מכיוון שהתחושה הזאת מלוות
בכאבי-בטן ובתחושות רעות. השלימות הזאת מחוסרת. ולכן אני חייב
להיפטר מהתחושות הללו. אז כל הסיפוק שלי עובר למקום דוחה עוד
יותר. הוא נשטף במים, מלווה בריחות והרגשות מגעילות. ואז, אחרי
שסוף סוף העברתי את הכאבים והגועל, אני נשאר עם תחושה ריקנית,
שבעצם אומרת לי שעכשיו אני בלתי מסופק. אז הנה הסיפוק שלי.
וככה זה ממשיך בכל דבר שאני עושה.
אני עושה תרגילי כושר, ועד שיש לי תחושת סיפוק כשאני מסתכל
במראה על עצמי, אני נשאר עם שרירים כואבים ומתוחים, ולא פעם גם
תפוסים. וכשאני יושב מול קופסת הפלסטיק בעלת המסך המרצד, אני
מנסה לקבל תחושת סיפוק מכל המראות והצבעים היפים, מנסה לקבל
סיפוק כמו בפרסומות, אך במקום זאת, אני מרגיש רעב גדול לצבעים
המרקדים מול עיני. אני רוצה להנות, אך אין לי שום הנאה מלראות
דבר שכל כך חשקה נפשי בו, ולא אוכל להשיגו גם בחלומות הכי
ורודים שלי. אין סיפוק.
הדבר נמשך גם מחוץ לבית. כבר אין לי חשק לצאת לרחוב, הרי כל מה
שמחכה לי שם זה רק תאווה. לראות אותן, יפהפיות כמלאכים, מאירות
כשמש וכירח וצבא הכוכבים, אך מיד אני נזכר שלא ארויח כלום
מלהסתכל, ובכל מקרה להן זה לא אכפת. "אלא לראותן בלבד". ושוב
חוזרת אותה תחושת רעב, שאומרת לי שאני לא מסופק.
ובכל דבר שרק ארצה להנות ממנו, אני צריך לעמול הרבה, לעבור כל
כך הרבה קשיים וכאבים, ואז, כאשר סוף סוף הגעתי ליעד שאליו
יחלתי, הוא מאכזב אותי שוב ושוב, עם הליווי המעצבן של כאבים
וצער. ולבסוף, כאשר נפטרתי מההרגשות הרעות, חוזרת תחושת הרעב
האין-סופי, שאומרת לי שאני שוב לא מסופק.
שאלתי את עצמי, מה אני צריך לעשות בשביל הסיפוק המושלם, חסר
הכאבים וחסר הצער, חסר כל חיסרון, והגעתי למסקנה
פשוטה-רוחניות.
אני מברך בכל פעם שאני נהנה ממאכל כלשהו. ושם, בין השורות, אני
רואה אור. ציטוט מאחד מאמרותיו של החכם מכל אדם, שחווה את כל
מה שאפשר לחוות בעולם הזה, מהתחושות הטובות ביותר, ועד לרגעים
הקשים ביותר. אותו אחד שהיה מלך עצום, וברגע אחד ירד לרחוב
ונהיה לעני מרוד למשך תקופה לא קצרה, ושוב חזר לכס מלכותו.
אותו אחד שנפטר בגיל 52 והספיק להשפיע עם חכמתו על כל יושבי
תבל, ולהשאיר טיפין טיפין מחכמתו, כמזכרת ואות לחכמה האדירה
שלו. אותו אחד שמוכר לכל בשם-שלמה המלך ע"ה, והוא אומר במשפט
אחד, את התשובה לשאלת השאלות שלי: איך אוכל להשיג סיפוק
מושלם.
"סוף דבר, הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל
האדם".
זה הסיפוק שלי.