01/01/04

אלוהים, כמה שכואב לי הראש. המרצה מקשקש משהו על מסה ואינרציה,
ואני בקושי מצליחה להשאיר את העיניים פתוחות. פאק. לא הייתי
צריכה. פשוט לא. לא הייתי צריכה ללכת למסיבה ההיא אתמול. לא
הייתי צריכה לשתות כל כך הרבה. לא הייתי צריכה לחזור איתו
לדירה שלו. אני חושבת. גם כן שנה חדשה זאת הולכת להיות.
אוף. למה אני כל כך טיפשה?
הוא דווקא בחור נחמד, באמת, גם נראה ממש טוב, ואתמול בערב היה
לי כיף, אבל כשהתעוררתי במיטה שלו בבוקר רציתי להקיא. וזה לא
היה בגלל האלכוהול. אז מלמלתי משהו על פגישה עם חברה והסתלקתי.
חזרתי למעונות. לאן עוד אני יכולה ללכת? ידעתי ששירי עדיין
ישנה בחדר וידעתי שהיא תתעורר אם אני אכנס ולא רציתי שהשאלות
יתחילו, אז פשוט התיישבתי על הדשא ליד הבניין ובהיתי בשמיים.
אחרי כמה דקות קלטתי שאני בוכה.
למה אני עושה את זה לעצמי? אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו.
לא יכולה. בקושי שרדתי את שנה א' והשנה הזו כבר התחילה לא
משהו. ואין לי כסף, והמרצה לכימיה שונא אותי, ואני לא ישנה כמו
שצריך, ואני פשוט לא יכולה. אני רואה אותו מגניב אלי מבטים
מהמקום שלו ליד החלון מדי פעם, מחייך, ואני מחייכת בחזרה כמו
מטומטמת. אני לא יכולה לפתח איתו קשר נורמאלי עכשיו. לא אחרי
ערב כזה. אני גם לא יכולה לשכב עם כל בחור שנון שאומר לי שיש
לי חיוך יפה. אז מה אם כבר הרבה זמן אני לבד? אז מה אם זה עשה
לי טוב, כשהוא התחיל איתי, כשהוא רקד איתי,  כשהוא נישק אותי
בחצות, שפעם ראשונה בהרבה זמן הרגשתי שיש משהו בחיים שלי מעבר
לפיזיקה ואוברדראפט?
לא התקלחתי. לא צחצחתי שיניים אפילו. אני מרגישה כל כך מגעילה.
בא לי לרוץ הביתה ולשקוע באמבטיה. לא לצאת משם יומיים. דברים
שהוא עשה לי, מקומות שהוא נגע בהם והרגישו כל כך טוב אתמול,
פתאום מרגישים מלוכלכים. מגרדים כאלה. אני חייבת להתקלח.
אני באמת לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי.
די. כשהשיעור הזה יגמר אני עפה מפה. אני אחזור למעונות, אתקלח.
אוכל משהו נורמאלי. אולי אני אקח את הפרח הזה שהמאבטח בכניסה
לקמפוס חילק לכולם ואשים אותו במים. זה באמת פרח יפה. יאיר קצת
את החדר.
אני מניחה שמתישהו היום אני אצטרך לדבר איתו. זה בלתי נמנע.
קיבינימאט.
אולי הפעם זה יהיה שונה? אולי הפעם הוא לא יחייך במבוכה ויגיד
שהיה לו נורא כיף ושניפגש שוב מתישהו, ואז יתחיל להתחמק ממני
במסדרונות של הפקולטה? אולי הפעם אני אגלה שיש פה יותר ממשיכה
רגעית ואדי אלכוהול?
ואולי הפעם זה יהיה שונה מכל הפעמים האחרות. מכל הבחורים
האחרים. כל הטעויות האחרות. אולי ואולי ואולי. כן בטח. אוף.
תכף אני מתחילה לבכות שוב באמצע שיעור פיזיקה. שמישהו ירה בי.
מספיק. זהו. מעכשיו אני לוקחת את עצמי בידיים. זה לא יקרה
יותר. אני אשתנה. אני אהיה טובה יותר. אני אצא מהחור המנטאלי
הזה שאני תקועה בו  ואעלה רמה אחת למעלה. כמו בדבר הזה עם
האלקטרונים שלמדנו בשבוע שעבר. הייתי זוכרת את השם של זה אם לא
היה לי כזה כאב ראש.

סעמק. איזה כאב ראש. שיגמר כבר השיעור הזה, אני מת לסיגריה.
למה באתי היום בכלל? הייתי צריך להישאר לישון. אני רואה אותה
מסתכלת אחורה מדי פעם, מחפשת אותי במבט, אז אני מחייך אליה,
שתירגע. בחורה חמודה. אבל ממש. אני מה זה שמח שהחלטתי בסוף
ללכת למסיבה בקמפוס ולא נתתי ליובל לגרור אותי לאן שזה לא יהיה
שהוא רצה שנלך. היה טוב. מוסיקה טובה, שתייה טובה, והיא,
כמובן.
בדקה לשתיים עשרה נישקתי אותה מול כולם בקמפוס, ובדקה לשתיים
היא כבר נישקה לי את הזין בדירה שלי. אלוהים, הבחורה הזאת
יודעת למצוץ. לא הייתי מנחש שהיא כזאת שדה במיטה. קצת יותר
מלאה ממה שדמיינתי אותה בלי בגדים, אבל לי הקטע הזה אף פעם לא
הפריע.
דרך מצוינת להתחיל את השנה החדשה, אם אתם שואלים אותי.
השאלה היא, כמובן, מה עכשיו. זה תמיד קצת מביך הקטע הזה. אני
בדרך כלל לא מתעסק עם בנות שיוצא לי לראות על בסיס קבוע, זה
יוצר אי נוחות, אבל איתה... כנראה שזה שווה את זה. מי יודע,
אולי ניפגש שוב מתישהו.
אני לא יודע אם הוא עשה את זה בכוונה, אבל בהחלט לא פספסתי את
המבט סלידה על הפנים של יובל כשאמרתי לו שאני והיא הולכים
ולילה טוב. אני לא מבין אותו. לפעמים הוא מתנהג כמו נקבה.
ובכלל, מה הביג דיל? מה עשיתי לא בסדר?
אני לא מבין למה אם אני פוגש מישהי, מזיין אותה, ולא מתחתן
איתה אחרי זה, זה הופך אותי לאיש הרע? מה אני עשיתי שהיא לא
עשתה? אני לא אונס, אני לא מכריח אף אחת לעשות כלום, אני לא
מבטיח הבטחות שאני לא מקיים. אני רק משתדל ליהנות כמה שיותר.
עם כמה שיותר. מה רע?
אני סטודנט צעיר, אני נראה טוב, יש לי כסף, יש לי זמן, אז למה
לא? כשנהיה בני שלושים אז נתמסד. נמצא איזו מישהי נחמדה, נקים
משפחה עם שני ילדים וכלב, נשמין נזדקן ונחטוף התקף לב בגיל 57.
עד אז, לא תודה.
ועוד אנשים מסביב מתנהגים כאילו אני זה שזקוק לרחמים. ידידות
מנסות לשדך לי חברות שלהן, חברים אומרים שאני צריך להירשם
לאיזה אתר הכרויות מזדיין. מדברים על זה שאני כבר המון זמן
לבד. הם לא מבינים שטוב לי לבד. עם הדירה המעוצבת ומבחנים
שהולכים לי בקלות ומנוי לחדר כושר.
כאילו שאני צריך אהבה. כאילו שאני צריך מישהי שתחבק אותי
בבוקר. אם אני ארגיש בודד אני אקנה אוגרים.
אני לא רוצה להפוך לאיזה אידיוט שמביט על השקיעה וכותב שירי
אהבה נוגים. אני לא רוצה לאבד את מה שיש לי עכשיו. אני לא
רוצה.
יובל הכי מציק בעניין הזה. מתחיל לנתח אותי כמו איזה פסיכולוג
מזוין. הוא אומר שיש לי בעיה. שעברתי טראומה נפשית. הוא אומר
שזה ככה מאז שנפרדתי מנגה. (וזה היה לפני שנתיים, אז ברור שהוא
לגמרי טועה, האידיוט). "זאת הייתה החוויה הכי קשה שעברת,
טראומה של ממש, ואתה מפחד להיפגע שוב. לכן אתה לא מאפשר לעצמך
להיפתח. אתה מזיין ובורח, כדי לא להיכוות". זיוני שכל של החוג
לפסיכולוגיה, זה מה שזה. הוא בכוונה מזכיר לי, המניאק הזה, איך
כשהיא נפרדה ממני אז ישבתי אצלו בחדר ובכיתי חמש שעות. כאילו
שזה קשור. אז נכון שהוא עזר לי אז, עזר לי המון, אבל זה לא
אומר שיש לו זכות להתנשא מעלי עכשיו. תראו אותו, כבר שנה ומשהו
עם אותה בחורה.
הם הולכים להצגות של הקאמרי, לארוחות ערב עם זוגות אחרים,
מתנהגים כמו זוג זקנים. היום הוא בטח יביא לה את הפרח הזה
שהמאבטח בכניסה הביא לאנשים. אני את שלי זרקתי מיד. פרח זה כזה
דבר מכוער. אבל הוא הריח אותו כמו בחורה בת שש עשרה ואמר שחברה
שלו מתה על ורדים. ואני זה שיש לו בעיה. בטח.
הוא אומר לי שסגרתי את עצמי. שאני לא מסוגל להקשר לאחרים.
שבשביל לעשות את הקשר הזה אני צריך להסתכל פנימה,לעשות שינוי
רציני בעצמי ולהוציא את הכל החוצה. כמו החרא הזה שלמדנו
בכימיה. נו, לא זוכר איך קוראים לזה.

קיבינימאט, הראש שלי כואב. אולי לא הייתי צריך לעבוד משמרת
כפולה. ישנתי שלוש שעות אתמול בערב, לפני שבאתי לעבוד. זה ממש
לא מספיק. ועכשיו אני צריך לעמוד פה ולחייך, ולהגיד לכל סטודנט
עם עיניים אדומות שנכנס בוקר טוב ושנה טובה. מזל שעוד מעט
יגמרו כבר הפרחים. הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. לך תסביר להם
שבשש בבוקר הגיע איזה מישהו מההנהלה ושם אצלי ארגז ענק עם המון
ורדים, ואמר לי לחלק אחד לכל סטודנט ולהגיד שנה טובה. כאילו
שאכפת להם מפרחים. כל מה שהם רוצים עכשיו זה לגלות שהם לא
נכשלו במבחן במתמטיקה, ואולי להיזכר איפה הם השאירו את
התחתונים אתמול בלילה. כן, הייתי פה אתמול. משמרת כפולה. ראיתי
אותם מגיעים, ראיתי אותם רוקדים, ראיתי אותם מקיאים, ובמקרה של
זוג אחד, גם ראיתי אותם מזדיינים, באוטו שלו שחנה בדיוק מול
הבוטקה שלי. גועל נפש.
אחד מהם ניגש אלי בכניסה אתמול, ושאל אותי מה פתאום אני עובד
ביום הזה. "חשבתי שסילבסטר זה חג נורא חשוב אצלכם". אני רק
משכתי בכתפיים ואמרתי שככה זה. מה שבאמת רציתי לעשות היה
להצמיד את הבן זונה לקיר, לתפוס לו בשיער, ולצרוח לו בפנים
שכן, סילבסטר זה חשוב, אבל כסף בשביל אוכל ושכר דירה זה גם
חשוב. ושלא לכולם יש הורים שחיים בארץ ושמשלמים להם על
הלימודים, ועל הפלאפון, ועל מה שבא להם, ושלפעמים גם כשהיית
תלמיד מצטיין בתיכון ועשית שלוש שנים בפלחה"ן גבעתי, אתה עדיין
צריך אחרי זה לעבוד בתור מאבטח באוניברסיטה ולשמור על חארות
כמוהו, אנשים שקראו לך רוסי מסריח כשהיית בשכבה איתם, אנשים
שיצאו כל יום הביתה כשאתה היית בשטחים.
אבל לא. לא עשיתי את זה. אני צריך את העבודה הזו.
ולכן, הנה אני פה, מחלק פרחים ומנסה לא להירדם, שומע אנשים
אומרים לי "תודה רבה יבגני" ואז גם שומע את החבר שלהם מסנן "זה
לא השם שלו, אידיוט! יבגני זה זה שעובד בימי שלישי!"
לפחות דבר טוב אחד יצא מהפרחים האלה. היא חייכה. ראיתי שהיא
חייכה. זה חרא של פרחים, האמת, נבולים כאלה ועייפים, והשהייה
בארגז לא עשתה בהם טוב. אבל אחרי שנברתי שם רבע שעה הצלחתי
למצוא פרח אמיתי אחד, גדול ויפה ואדום כמעט כמו השפתיים שלה.
שמרתי אותו בצד, וכשהיא עברה בכניסה נתתי לה אותו ואמרתי לה
שנה טובה והתכוונתי לזה. היא חייכה ואמרה תודה וכשהיא לקחה את
הפרח האצבעות שלה נגעו לרגע בשלי וחשבתי שאני הולך למות. כשהיא
הלכה הסתכלתי על האקדח שלי וספרתי עד עשר ובסוף החלטתי שלא
לירות בעצמי. אני לא מבין את זה. אני הרגתי מחבלים בעזה. אני
לא אמור להתרגש כל כך מבחורה אחת שאני אפילו לא ממש מכיר. היא
לא יודעת. היא לא יודעת כמה שאני מסתכל עליה, וחושב עליה. היא
לא יודעת שרק כמה שעות קודם לכן ראיתי אותה יושבת ליד המעונות
ובוכה. כמה שרציתי לגשת לשם ולחבק אותה. ומה שהכי כאב, זה
שידעתי שזה קשור לבן זונה ההוא שהיא הלכה איתו אתמול.
ראיתי אותם, יוצאים מפה ביחד, שניהם נראים די שיכורים,
והתפללתי שלא יעשו תאונה בדרך. או בעצם, שיעשו תאונה אבל שהיא
תצא משם בלי פגע. ושהוא... שיפגע קצת. לא יזיק לו.
היא גם לא יודעת שציירתי אותה. דוד, שמחליף אותי כשאני עובד
בבוקר, ראה פעם במקרה את הציור ואמר שזה ממש יפה ושאני צריך
לתת לה את זה. הוא בחור טוב דוד, לב של זהב, אבל הוא לא כזה
אינטליגנט. הוא לא מבין את ההשלכות של מאבטח רוסי מחולון
שמתחיל עם סטודנטית צפון תל אביבית. טוב, אני לא יודע שהיא
צפון תל אביבית. זה לא משנה. אולי היא מושבניקית, איך שהיא
תמיד מסתובבת יחפה על הדשא פה. והרגליים שלה כל כך יפות.
אין לזה שום טעם. גם ככה אין לי זמן או כסף או אנרגיה לחברה
עכשיו. אני חייב להפסיק לחשוב עליה. להוציא אותה מהראש שלי.
איך אני יכול להתאהב במישהי שאף פעם לא דיברה איתי?
אני צריך להיות יותר כמוהו. ההוא שלקח אותה מפה אתמול. ההוא
שבטח זיין אותה בזמן שאני עמדתי פה וריחמתי על עצמי. אני מקנא
באנשים האלה לפעמים. מתרוצצים להם פה, חופשיים ומאושרים,
עוברים בין קורס לקורס, בין בחורה לבחורה, עוברים ממקום למקום
בלי להקשר לשנייה אחת.
כמו האלקטרונים בדבר הזה שהם למדו פה בכיתת כימיה לא מזמן.
קוראים לזה היברדיזציה.