( ליום שחרור אילת )

א

האוטובוס נעצר באילת והחל להתרוקן מנוסעיו. קרבתי אל הנהג
ושאלתי אותו:
"אתה אילתי ?"
"אל תסתיר את הראי, את מי אתה צריך ?"
"את בן -ראובן. אתה מכיר אותו ? הוא אמר לי, שהוא מתערב אתי,
שכל אילתי יאמר לי היכן הוא גר".
בן-ראובן ?לאיזה בן-ראובן אתה מתכוון ?  כל שלישי באילת הוא
בן-ראובן. בן-ראובן זה לא איש. זה שבט. אני בעצמי התחתנתי עם
אחת הבן-ראובנים. אז מה הוא עושה, הבן-ראובן שאתה מחפש?
"הוא מורה".
"מורה? אז תגיד ככה, אתה רוצה, אם כן ,את אבו יוחי, את שלום
בן-ראובן. אין בעיה. פנה ימינה, לך עם הכביש ישר עד לסופרמרקט.
כאן תפנה שמאלה. הבית השני עם שני הדקלים, זהו שלום. לא תוכל
לטעות. תמסור לו ד"ש מיוסי. ניפגש הערב על יד המדורה".
"איזו מדורה ?"
"זה בסדר, להתראות! אגב, הוא יודע שאתה בא ? מוזר  שלא בא לקבל
את פניך.."
"לא. אני באתי במקרה, וחשבתי בהזדמנות זאת לבקר אותו".
"אהה, אז אם השער יהיה נעול ורק בלקי השחור ינבח, לך ישר
לאום-רשרש, לסבא בן-ראובה. כל אחד יראה לך."
את בן-ראובן לא מצאתי בביתו. בלקי השחור נבח, כמו מטורף ואף
חשף את שיניו הלבנות והחדות. ירדתי לבקתות של אום-רשרש (כך
נקראה אילת לפני המדינה ואשר לידן הונף "דגל הדיו" המפורסם,
כאשר הגיעו לכאן החטיבות "הנגב" ו"גולני"
לאחר מלחמת השחרור, ביום י' אדר תש"ט.
את ביתו של סבא בן-ראובה מצאתי בקלות. צלצלתי בדלת, ומי פתח לי
אותה, אם לא ידידי שלום ?
"אריה! איזו הפתעה, היכנס, היכנס. אתה רואה שאין כל בעיה למצוא
אותי..אבא, תכיר בבקשה את ידידי הטוב, שכותב עכשיו על אילת.
אני בטוח שתוכל לעזור לו הרבה."
"נעים לי מאוד", גמגמתי כשלחצתי את ידו של הישיש הציורי.
"שב,מה תשתה ? קוקה? בירה קרה או שמא תתכבד בכוס קפה ?"
"תודה. אשתה משהו קר, אך אם תרשה לי אתבונן קודם בחדר.. ממש
מוזיאון."
"את כל זה אסף אבא בעצמו וגם הציורים הם מעשי ידיו."
על מדפי הכוננית היו ערוכים כל מיני אלמוגים, שלדי סרטנים,
שיני סרטנים, שיני כרישים, אבנים צבעוניות טבעיות ומלוטשות. על
אחד המדפים ראיתי דגם נפלא של אנייה עתיקה, עשוי מגפרורים.
" זה האני שעשה המלך שלמה בעציון גבר, אשר את אלות", ציטט
הישיש מהתנ"ך, כהסבר לדגם.
"ומיהו האיש הזה, המקבל שמיכה מהשייח הערבי?" שאלתי למראה ציור
צבעוני.
"שייח ?" צחק הישיש בחביבות "זהו מוחמד, נביא האישלאם. עוד מעט
תראה את המקור."
הוא קם מכיסאו וכשהוא נשען על מקלו ניגש באיטיות לארון הבגדים
ופתח אותו בתנועה חגיגית. בארון הייתה תלויה רק גלימה אחת
שחורה, בדומה לאלה שלובשים הבדווים בנגב. במרכז הגלימה בלט
טלאי שחור, אשר כאילו נגזר מפרוות  עיזים שחורות.
"הנה לפניך  'תעודת זהות'  של בני בן-ראובה. זהו סמל אצילות
שלהם.יותר מיוחס מזה של רוטשילד או מונטיפיורי. כאן טמון השורש
של העץ שלנו, הקושר את משפחתנו עם העיר אילת. היודע אתה ממתי
אנו באילת ?" שאל אותי הישיש.
"אני משער, שמיד אחרי שתפסנו את המקום במבצע "עובדה", ביום י'
באדר , בתש"ט."
"זמן רב לפני זה.."
"בימי הבריטים ?  בימי הטורקים ?", שאלתי בתמיהה, כי לא שמעתי,
שהיהודים היו באילת לפני הקמת המדינה.
"זמן רב לפני שבאו הטורקים לכאן ואף לפני שהערבים פלשו לכאן
ישבה באילת משפחת בן-ראובן, או כפי שהערבים קראו לה,
בן-ראובה."
" באילת ? ידוע לי על ישובים יהודיים בירושלים, טבריה, צפת,
חברון  ואפילו בחיפה בימי הצלבנים, אבל באילת ?"
"טוב, שהערבים בעצמם כתבו על ישוב יהודי באילת, כי אחרת היו
אומרים היום, שאלה הן אגדות, ושכאן ישבו הערבים במשך אלפי שנים
והיהודים כבשו את העיר אילת מידיהם ב-1949.."
"יש לאבא ספרייה גדולה בערבית", נכנס ידידי שלום לשיחה, "והיא
כוללת כל ספר שנכתב בו משהו על יהודי אילת. אם אתה  כבר נמצא
כאן ואבא לא עיף, כדאי לך לנצל אותו, כי אין רבים, היודעים על
עברה של אילת. הוא יקרא לך ואני אתרגם  

"אני חושש, שזאת אולי תהיה הטרדה. אחרי הכל באתי מבלי להודיע
לפני זה ועכשיו.." גמגמתי במבוכה.
"להטריד ?" צחק הישיש, "להפיץ תורה על עירנו ועל משפחתנו -זאת
בכלל לא הטרדה.. עליך לדעת  שמימי קדם חיו היהודים על שפת
המפרץ  ועסקו בדיג. אחד ההיסטוריונים הערבים, כנראה שיעי, שבז
ושנא את היהודים, המציא אגדה, על כמה יהודים באילת, אשר מבלי
להתחשב בקדושת השבת דגו ואלוהים העניש אותם והפכם לקופים
ולחזירים. עם התפשטות הנצרות, העבירו השלטונות הביזנטיים כמה
משפחות נוצריות לאילת, כדי שלא רק יהודים ישבו בה."
"אף על פי כן נותר רוב יהודי בעיר וכאשר יצא מוחמד לכיבוש
ארץ-ישראל מידי הביזנטים, והגיע במסעו עם מחנה בן   30.000
איש ופרשים לעיירה תבוך ( היום בסעודיה), החלו להגיע אליו
נציגי הישובים בסביבה, כדי לכרותת עמו בריתת, להבטיח לו נאמנות
או לבקש חסותו של שליח אללה.
"הישוב הראשון שקיבל על עצמו את חסותו של מוחמד היה אילת. בראש
העיר, שרוב תושביה היו יהודים, עמד מושל יהודי, יוחנן בן ראובה
(ראובן). הוא הסכים לדרישתו של מוחמד לשלם בכל שנה מס של 300
דינרים, דינר לכל אדם בוגר, ולאכסן מוסלמים, העוברים בעירו.
וכדאי שלא יבואו אחר כך ויגידו: "יהודים זייפו את ההיסטוריה",
שמע מה שכותב על אירוע זה איבן סעד ( שמת בשנת 845)  
בספרו "כתאב אל  טבקאת אל כביר" ("ספר המעמדות הגדול"):
"ויוחנן בן  ראובה, מלך אילת, בא אל הנביא, ואיתו תושבי ג'רבה
ואד'רוח ( גם הם יהודים), ויבואו אל הנביא,וישם עליהם מס
לגולגולת. ויכתוב להם איגרת לומר: 'בשם אללה הרחמן והרחים! זה
כתב אמנה, הניתן מהאלוהים וממוחמד  שליחו ליוחנן בן ראובה
ולתושבי אילת, לאוניותיהם ולשיירותיהם, בים וביבשה. חסות האל
ומוחמד ניתנה להם ולאותם הסורים, התימנים והאנשים מעבר לים,
אשר איתם. ואם מישהו מהם יפר חוק, רכושו לא יגן עליו והיה למי
שיקחנו. ואסור למנוע אותם מן המים, אשר יגשו אליהם, ולא מן
הדרך, אשר ירצו לעבור בה, בים וביבשה. וישם שליח האל על תושבי
אילת מס לגולגולת שלוש מאות דינר. ויהי מספרם שלוש מאות גבר."
"אכן, מאורע זה היה בעל חשיבות ראבה למוסלמים. כי גם כעבור
מאות שנים לא שכחו ההיסטוריונים המוסלמים  הנודעים ביותר,
להזכיר את אילת בזכות כך שהייתה הראשונה, שהסכימה לשלם מס
לנביא מוחמד, כאשר בארץ עדיין שלטו הביזנטים הנוצרים. פה,
באצטבה זאת מרוכזים כל ספרי ההיסטוריונים, לפי תאריכים. הנה
כאן זה בלאד'ורי, שמת ב-  869, וזה שאחריו מסעודי (926), וזה
יאקות (  1225 ), וזה מקריזי ( 1422 ). ועכשיו שמע , מה מספר
אל יעקבי (891) בספר דברי הימים שלו:
"העיר אילת היא עיר מהוללת על חוף הים ובה גלימה, שאומרים
עליה, שהיא גלימת הנביא עליו השלום, ואומרים שהיא מתנה שניתנה
לראובן בן יוחנן בשעה שבא לתבוך".
" וזאת הגלימה של מוחמד שנמצאת בארון ?" קראתי בתמהון, "ואף
אחד כאן בארץ אינו יודע על קיומה?"
"מיד אענה לך על השאלה ששאלת ורק תקשיב עוד מה כותב מקריזי
לפני  500 שנה:
"באילת היו הרבה מסגדים, ויהודים רבים אומרים שאצלם נמצאת
גלימת הנביא עליו השלום,  ששלח אותה אליהם  בתור אות ביטחון,
והייתה עשויה מארג עדני, כרוכה בבגדים (אחרים) ולא נראתה ממנה
אלא טפח אחד".
"ועתה, התבונן היטב: הרואה אתה את הטלאי הזה על קידמת הגלימה ?
שחור, כמו אוהלי קידר. זה חלק מהגלימה שמוחמד  התעטף בה ונתן
למתנה לאחד מאבות-אבותי.  כאשר במשך הזמן, השתנה יחסם של
השליטים הערבים אל היהודים והחלו להשפיל אותם ואף קבעו להם
סימנים חיצוניים, שיכירו אותם, החליט זקן משפחת בן -ראוב על
מעשה נועז. הוא חתך את הגלימה לחתיכות, וכל משפחה יהודית
שהייתה באילת קיבלה חלק אחד מהגלימה. חתיכות אלה של הגלימה
נתפרו לגלימותיהם. טלאי זה שימש להם כ'תעודת מגן' במקרה
שיותקפו על ידי  ערבי, שלא ידע על החוזה, שנכרת בין יהודי אילת
ומוחמד.
" טלאי זה עבר במשפחה מדור לדור. כאשר בני יצחק עלה ממרוקו
במסגרת "עליית הנוער", תפרתי לו את הטלאי בבטנת מעילו והשבעתי
אותו בכל הקדוש לו, שישמור את המעיל כעל דבר היקר לו ביותר.
כאשר עליתי ארצה והתיישבתי באילת, סיפרתי לפרנסי העיר על האוצר
שבידי, אך איש מהם ומידידי היהודים לא התייחס לכך ברצינות
מספקת. ידידי היהודים כאן מתלוצצים ומ כנים אותי "המיליונר  עם
הגלימה  המוטלאת" ושואלים אותי כמה הציעו לי בגדה הערבים.
ואמנם, הערבים התייחסו אל הגלימה בכבוד רב ביותר..
"האם לא תהיה  זו חוצפה  מידי, לשאול אותך, מי מהערבים פנה
אליך ?"
"כלל וכלל לא. יום אחד קיבלתי מכתב מידיד ערבי שלי. נתבקשתי
לבוא ביום מסוים לבאר שבע, כדי להיפגש עם כמה אנשים מכובדים
בבית-קפה. כאשר הגעתי עם שלום לבאר שבע הוצגנו לפני שני
שייח'ים מכובדים, ואחרי שעה ארוכה של שיחות נימוסין, שהיא תנאי
בל יעבור בכל העסקים עם בני ערב, פנה אלי אחד השייח'ים:
"ביקשנו להיפגש אתך בעניין הגלימה, שהנביא עליו השלום, מסר
ברוב נדיבותו למלך אילת, יוחנן אבן ראובה, ושכפי שידוע לנו
נמצאת עתה בידיך.אין לנוצורך להסתיר מפניך, מה יקרה גלימה זו
לכל מוסלמי. במקום שהגלימה תוחזק באיזה בית קטן באילת, מן
הראוי שהיא תישמר  במיסגד " קובה  אל צח'רה" ( כיפת הסלע  על
יד שתי שערות מזקנו של הנביא, וכל הבא למיסגד ישתחווה לפניה.
איש לא יגע בה, כי היא קדושה מאין כמוה. אני נתבקשתי על ידי
המקורבים ביותר למלך חוסיין, להציע לך תמורתה מיליון דינרים
במטבעות זהב ואם יש לך דרישות אחרות, נהיה מוכנים לשמוע ולמסור
לאלה ששלחו אותנו. סיימנו דברינו.יש לנו זמן ותוכל לחשוב.
בדברים כאלה אין מאיצים. הפזיזות היא מהשטן ואנו הרי דנים
בדברי קודש". אמרו הנכבדים"
"ומה ענית להצעתם המפתה ?"
"ידידי", עניתי להם, "ייתכן שתראוני פזיז, אך יש דברים שאין
צורך להרהר בהם אמנם נעים היה לי לשמוע שאף המלך חוסיין בעצמו
מתעניין ביהודי פשוט היושב באילת, אבל אנא מסרו לו שהתשובה שלי
היא סופית: לא!
"חווג'ה יוחנן, לא איש כמוך ידבר כך. הרי מדובר כאן  בעיסקה
גדולה ולא על מה בכך! מדובר בעושר, נכסים,  קרקעות -כל מה
שתבקש."
" ובתמורה אתם מבקשים שאתן את כבודי", עניתי להם,"אך שום כסף,
שום נכסים בעולם, אינם יכולים לקנות את כבודו של אדם, שאיבד
אותו.הרי אנשים משכילים אתם וקראתם מה שכתבו סופרים שלכם על
משפחה שלי ועל הגלימה שקיבלה כאות הוקרה מהנביא, על שהיו
הראשונים, שהסכימו לכרות ברית עם הנביא מוחמד, כשכל ארץ-ישראל
הייתה עדיין בידי הנוצרים. האם צריך הרבה דמיון, כדי לדעת, מה
יספרו מחר כל העיתונים הערביים, מה ישדרו ויראו בטלוויזיה
שלהם
' הנה הגלימה שהנביא  לבש ונתן אותה במתנה לאחד היהודים, יוחנן
בן ראובה, והוא מכר אותה תמורת  בצע כסף..מכר את כבודו , את
כבוד משפחתו, השומרת על הגלימה במשך יותר מאלף שנים, כהוכחה
שאילת הייתה תמיד יהודית, ובה חיו דייגים שלווים, שלא נשאו
עיניים למלחמה והיו מוכנים לשלם דינר תמורת גולגולת, כדי
שיוכלו בשקט ובשלווה לצאת לים בדוגיות שלהם.
"אני מאמין לכם, שכוונותיכם היו כנות, ועתה, הבה וניפרד בשלום
ונכבד איש את רעהו, אף אם אכזבתי אתכם וסירבתי להיות מיליונר.
אך גלימה זאת יקרה לנו יותר ממיליוני דינרים, תמשיך להישאר
במשפחתי, עד שייעלם מפני האדמה אחרון בני ראובן. הפה היפה יהא
שלם ובריא. שלום עליכם1"
"גם פיך", ענו לי ביראת כבוד, "ותהיה בריא בכל שנה, חווג'ה
יוחנן".

ב                  

השעות חלפו במהירות ואף אחד מאתנו לא הרגיש, אך היום החל
להחשיך. לפתע נשמעה בחוץ נביחה קולנית ומישהו קרא:
"סבא, אנחנו גוועים מרעב. כולנו מחכים שתדליק את המדורה!" לחדר
התפרץ איש צעיר, כשהוא מוביל איתו את בלקי השחור:
"הבאתי את בלקי, שישמור על החדר של סבא", אמר,"אבא, קח את
האורח ואת סבא ובוא.כי אנחנו באמת רעבים מואין להתחיל בלי
שתדליק את המדורה."
"אבל אני צריך קודם לדאוג למקום במלון", סרבתי.
"איזה מלון על ראשך? אתה ישן אצלי," קבע שלום, "רק אטפל רגע
בבלקי, כי לאחרונה היו כמה נסיונות להתפרץ לחצרו של סבא על ידי
'אלמונים', שלא חיפשו פה כסף, אלא דבר, שתמורתו היו משלמים להם
הרבה, אבל עד עכשיו לא הצליחו.  עכשיו אנו הולכים למדורה ואז
תשמע עוד קצת סיפורי שבן בן-ראובן..בוא אבא. בלקי שמור!"
"האו-האו!" ענה בלקי, כלומר "סמוך עלי!", וגילה את שיניו
הלבנות והחדות.