[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
שער ניקנור


                                          א

אחד המלכים הגדולים והאכזריים ביותר, שמלך לפני אלפיים שנה (
37 -  4) ביהודה, היה המלך הורדוס, בנו של אנטיפאטר האדומי,
שהתגייר. בימיו כללו גבולות הממלכה את כל ארץ ישראל המערבית
(חוץ מבית שאן, עכו ואשקלון) ואת הגולן, חורן ומואב בעבר
הירדן. הורדוס התפרסם בכל העולם במידה שווה באכזריותו, כמו
בבנייני פאר שלו. אם תבקרו פעם בקיסריה, תוכלו לראות את שרידי
העיר המפוארת, שהקים על שם אחד הקיסרים הרומאים. בשנת חמש עשרה
למלכו החליט הורדוס, לחדש את בית המקדש, שהוקם לפני ח ש מאות
שנים והיה צר מלהכיל בקרבו את ההמונים, שעלו בימי החגים
ירושלימה.
כששמעו זאת ראשי העם, נבהלו מאוד, כי חשבו שהורדוס יסתפק
בהריסת הבניין הישן ואחר כך יתחמק מבניין החדש בטענה שהמסים
אינם מספיקים או שמלכות רומי מתנגדת. אך החכמים הזקנים, שזכרו
לא שליט אחד לפני הורדוס, לא העיזו להגיד לו מה בלבם ורק
טענו:
"אכן אדוני המלך, חרדה בלב העם, כי לאחר שייהרס היכל  ה' הישן
ועד שיוקם החדש תחלופנה שנים. כי הרי לא בבית פשוט מדובר! ומי
יודע אם יספיקו חומרים או אמצעים לבנייה ? ובינתיים  יישאר העם
בלי בית-המקדש ובלי עבודת אלוהים.."
"אלוהים אתכם, נכבדי העם" ענה להם מלך הורדוס, "חלילה לי
מלנגוע אף באבן אחת של המקדש הישן, בטרם תושלם כל ההכנה לבניין
בית-המקדש החדש. עד אשר לא תראו במו עיניכם את האבן האחרונה,
הנחוצה להקמת הקירות ואת העצים לשערים והדלתות וכל הרהיטים,
תימשך עבודת אלוהים כרגיל, ועתה סלחו נא לי, כי הזמן קצר
והמלאכה מרובה."
באומרו זאת קם המלך הורדוס, סימן, כי תמו הדיבורים והסברים
ובאים ימי מעשה..
לא עברו ימים רבים ואלפי חמורים פרדים נאנחו תחת המשא של
אבני-גזית מהוקצעות ומסותתות בדרכם הלוך וחזור מהמחצבות, שבהרי
יהודה, אל הר הבית. בסביבות ירושלים נשמעו מזריחת השמש עד
שקיעתה הלמות פטישים. אלפי סתתים עבדו תמורת מס, שלא היה
ביכולתם לשלם, אך יותר מכל תוך תשוקה עזה, שכל אבן מסותתת היא
תרומתם לבניין היכל ה'.
מכל קצות העולם נשלחו לירושלים תרומות למען פאר בית-המקדש. כל
אחד תרם לפי יכולתו. מתוך אהבה ורצון להיות שותף לבניית היכל
אלוהים. אכן "כל מי שלא ראה מקדש הורדוס, לא ראה מקדש נאה
בימיו!"
                                                    ב
בימים אלה שימש נשיא קהילת אלכסנדריה, אשר במצרים, איש מכובד
ויראה אלוהים ושמו ניקנור. נוסף על תפקידו הרם בתוך הקהילה
היהודית, נתמנה על ידי הקיסר הרומי אוקטאביאנוס להשגיח על
תרומות המסים מתבואות הארץ, היוצאות דרך הנהר נילוס והים
התיכון. אכן עשיר עד מאוד היה הנשיא ניקנור ויראה אלוהים.
כאשר הגיעה אליו הידיעה שהורדוס המלך ניגש להקים בית מקדש חדש,
ציווה מיד על חרשי אלכסנדריה המעולים ביותר להכין שתי דלתות
יקרות לשער קדש-הקדשים. הדלתות היו עשויות נחושת ומשובצות
לוחות כסף וזהב- מעשה אמנות. גובה כל דלת חמישים אמה ורוחבן
יחד- ארבעים. משקלן של הדלתות היה כה רב, שרק עשרים איש היו
יכולים להסב אותן על ציריהן.. והנה הגיע היום המיוחל והדלתות
הונחו על הספינה, כדי להובילן מאלכסנדריה אל נמל יפו ומשם יעלו
אותן על עגלות מיוחדות ירושלימה.    
ניקנור בעצמו החליט ללוות את מתנתו היקרה לירושלים ולמסרה לידי
הורדוס.
כאשר נמצאה הספינה בלב הים, פרצה לפתע סערה גדולה. האונייה
התנודדה, כמו שיכורה. ידי השייטים רפו מהמאמץ וההגאי במקום
לכוון את הספינה אל יפו העיר, כרע ברך וזעק מרה אל אלוהיו.
האונייה שקעה יותר ויותר תחת המשא הכבד ומלא יאוש ציווה
הקברניט להשליך אחת הדלתות הימה, כדי להקל על הספינה. מאומה לא
עזר. הסער התגבר יותר ויותר, התרנים התנפצו, כאילו היו צעצועים
ובנפלם קרעו, השחיתו את המפרשים והפכו את הספינה הנאה לדוברה,
חסרת אונים.
ושוב ציוו ה קברניט להטיל הימה את הדלת השנייה, כדי להקל על
משא האונייה. כאשר ניגשו המלחים, טרופי פחד ומסונוורים מגלי
הים הצורבים, לבצע את פקודת הקברניט, קם ניקנור, חיבק את הדלת
ויזעק בקול גדול:
"אנשי! אם תשמעו בקולו של הקברניט ותטילו את הדלת הזאת הימה,
חיי לא יהיו עוד חיים. אכן תטילו גם אותי עמה. עד כה פרנסתי
אתכם, כלכלתי את משפחותיכם ואונייה זאת, כמו רבות העוגנות בנמל
אלכסנדריה, לי היא. אך כל זה כאין וכאפס, אם לא רוצה אלוהי
ישראל בתרומתי ובכספים שלי. חיי אינם חיים, אם אין חלקי בבניין
היכל ה'."
ובפנותו  אל מול השמים הקודרים והמעוננים אמר:
"אלוהי ישראל, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. כל ימי חיי עבדתי אותך
בנאמנות. את תורתך קיימתי ועתה למען לפאר את ביתך הטענתי את
הדלתות האלה על הספינה. אם רצונך לנסות אותי, כמו שפעם נסית את
אברהם אבינו, אני מוכן, הכל למען שמל הגדול!"
עודו זועק ניקנור, כשידיו מחבקות באומץ את הדלת הכבדה, כשלפתע
שכבה הסערה. גלי הים הסוערים נרגעו ויחד אתם צוות הספינה,
שהמשיכה עתה לשוט בשקט והתקרבה אל חופי יפו. לאיש מהצוות לא
היה ספק, שאלוהי ישראל שמע בקולו של ניקנור והשתלט על הסערה
האיומה.
אף על פי כן לא פסק ניקנור מלבכות ולהתאבל על אבדן דלת אחת
בגלי הים  העכורים. אך כאשר התקרבה הספינה אל סלעי יפו, התרחש
לפתע נס. כל האנשים עמדו על סיפון הספינה וציפו בכיליון עיניים
ליבשה המתקרבת. לפתע הרגישו בדבר מה נוצץ, המתרומם ויורד בין
גלי הים. עודם מביטים והנה התגלתה לפני עיניהם הדלת השנייה,
שגלי הים דחפו אותה יותר ויותר אל חופי יפו.
אכן שתי הדלתות, זו שעל סיפון האונייה וזו שעל גלי הים, הגיעו
באותו הזמן יחד אל נמל יפו. כאשר התפשטה השמועה על הנס בעיר,
התקבצו המוני המונים, אשר נטלו בגיל ובשמחה על כתפיהם את
הדלתות ובשירה ובהתלהבות נשאו אותן בדרך ירושלימה.
כאן הוצבו הדלתות בשער לעזרת-הנשים והשער נקרא מאז ועד היום
בשם "שער ניקנור".
אם תבקרו בגן הבוטני שעל הר הצופים, תפנו בשביל ימינה ותעמדו
לפני מערה נעולה. כאן קבור ניקנור והכתובת היוונית מודיעה
עליו: "העצמות אלה של ניקנור איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות."
ועל ידה בעברית: "נ ק נר  א ל כ ס א (ניקנור האלכסנדרוני).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבל לאה, עשיתי
שלום עם העם
הפלסטינאי.

-ב2 בלילה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 4:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה