היא שמחה היום מאוד, זכתה בתואר הכבוד.
מרוב שמחתה היא רצתה פשוט לרקוד!
באמצע שום מקום, סתם ככה עם עצמה,
אך פחדה מהביקורת שתיצור סתם מהומה.

היה לו יום לא טוב ועצבנו אותו כולם.
מרוב כעסו, רצה לצעוק על העולם.
לעמוד אל מול הקיר וסתם כך עליו לצרוח,
אבל פחד שיצחקו והעדיף פשוט לשכוח.

העולם מתנהל על פי נורמה מסוימת,
שאסור משם לחרוג כי החברה מאיימת.
לא לצעוק, לא לבכות ואפילו לא לרקוד,
להסתיר רגשות כאן זה חוק היסוד.

הם רבו והיא כך עזבה אותו היום,
הרגיש שהעולם התמוטט עליו פתאום.
רצה להתכרבל ולבכות כמו תינוק,
אך בסוף העדיף את הבכי לחנוק.

העולם מתנהל על פי נורמה מסוימת,
שאסור משם לחרוג כי החברה מאיימת.
לא לצעוק, לא לבכות ואפילו לא לרקוד,
להסתיר רגשות כאן זה חוק היסוד.

והנה אנחנו חברה מתורבתת,
אך בסוף האמת, בפנים היא בועטת.
לבסוף נגלה שגם קרובים ללבנו,
לא יודעים באמת מה קורה בתוכנו.