אם תבואו פעם ליפו ותטיילו על שפת הים, תוכלו לראות סלעים
גדולים, המזדקרים מתוך הים. פעם, בימים הטובים היה הים הזועף
מתנפץ על סלעים אלה וזורק אל החוף סירות קטנות ובהן חלוצים,
אשר באו ארצה להפריח את השממה. היום אין עוד סירות עם חלוצים.
אין נמל. אך הים הזועף נשאר ובתוכו סלעים, המשמשים נושא קבוע
לציירים הידועים ולצלמים, המוכרים גלויות למזכרת לתיירים
המבקרים ביפו.
אחד מסלעים אלה נקרא "סלע אנדרומדה". אנדרומדה הוא שם מוזר.
הוא בלתי מצוי אצל ערבי יפו ואף לא אצל עולי בולגריה או
רומניה, שהתיישבו ביפו. אינני בטוח אפילו, אם אחד מתושבי יפו
שמע פעם על אנדרומדה. לא. לסלע אנדרומדה אין כל קשר לערבי יפו
ולא לעולים החדשים, שהתיישבו ביפו. השם הוא עתיק והוא
קשור באוצר האגדות של ארץ יוון. מה לאנדרומדה היוונית לסלעי
יפו ?
לפני הרבה הרבה שנים ( כך מתחילות כל אגדות או סיפורים
לילדים!) שלט ביפו מלך האתיופים ושמו קפאוס, שעורו הזכיר קפה
שחור בלי חלב ולו הייתה אישה  יפיפייה ושמה קאסיופיאה ובת
יחידה, היא אנדרומדה. עכשיו לאחר שהצגנו לפניכם את כל המשפחה
המלכותית, מותר לנו לחזור אל המלכה. הכל התחיל בזאת, שהמלכה
קאסיופיאה השתעממה.
המלך , כידוע הוא תמיד עסוק ואין לו זמן להשתעמם. פעם הוא סוקר
מסדר צבאי,  מקשיב לתזמורת של כלי-נשיפה ופעם הוא מצמיד לחזהו
הרחב של המפקד האמיץ אות גבורה בצורת כוכב גדול ונוצץ. בשעה
תשע  הוא חותם על הכרזת מלחמה על נסיכות  קלקולוניה ובשעה עשר
ורבע (בדיוק!) הוא פותח תערוכת הבקר הבינלאומית ( במקרה שלא
נפוצה מחלת פה וטלפיים!). לפעמים הוא מתחפש לסוחר פשוט ומבקר
עם יועצו הנאמן בשוק  הדגים, כדי לשמוע, מה אומר עליו העם
ולמחרת הוא יושב בראש בית דין מיוחד, הדן למות את המבקרים את
מעשי המלך. פעם בשנה הוא כונס סביבו את כל האבירים ושואל אותם
שאלות מתוחכמות. אביר, שיודע רק להלחם ואינו יודע להשיב כהלכה
- יותז ראשו. אך מי שיענה, כמו שצריך, יקבל בתור פרס את בת
אחותו  המכוערת של המלך, שריח רע נודף מפיה ועיניה פוזלות לכל
הצדדים.
כפי שאתם רואים, עסוק המלך תמיד, אך המלכה יושבת תמיד בארמונה,
מוקפת משרתות ונשים מכובדות, הרוקמות בחריצות תמונה, שתקשט את
אחד האולמות המפוארים. ברור שלמלכה לא נאה לרקום או לעסוק
במלאכה כלשהי. באין ברירה היא מביטה לתוך הראי ורואה, כי היא
יפה. כל לכל הפחות אמרו לה כל נשי האבירים, חצרונים אצילים
ומאות משרתות. ויש מלכות, שרכשו להן מחוץ לארץ ראי פלאים,
אוטומטי (רשמקול ? מזכירה אלקטרונית?), אשר לשאלה: "מי היא
היפה ביותר בעולם?" עונה באופן אוטומטי בקול צלול והחלטתי:
"את המלכה הנך היפה בנשים בכל העולם!!"
נאנחה המלכה קאסיופיאה וחזרה על דברי הראי:
"אין אישה יפה כמוני!"
ופעם כשרחצה את גופה היפה בגלי הים, לא התאפקה המלכה וקראה:
"אין אישה יפה כמוני! אפילו הנראידות, בנות הים לא תוכלנה
להידמות לי ביופיין!"
נשאו הגלים המהירים את דברי המלכה אל אוזני הנראידות, שהן
חמישים בנות נראוס,  המתוארות כנשים יפות ורוכבות על סוסי ים.
תתעצבנה מאוד בתולות הים. הלכו ותבאנה אל פוסיידון, הוא אל
הים, שארמון גדול ומפואר לו במעמקיו ומרכבה רתומה לו לסוסים
מהירים, המעבירים אותו על פני הגלים.
וכך קבלו בנות הים:
"השבח ותהילה למלכנו הרם, לאל הגדול השולט מני אז בכל ימות
העולם! דע נא מלכנו, כי שפחותיך נפגעו קשות על ידי בת תמותה.
הרי זאת קאסיופיאה הגאוותנית והמחוצפת, אשר העיזה להכריז בקול
רם ומתגרה נוכח גלי הים, שיפה היא מאתנו. הייתכן דבר כזה? היום
אומרת  זאת קאסיופיאה ומעליבה את בנותיך הנאמנות והאוהבות אותך
ומחר יכריז בעלה, מלך השחורים, שהוא המלך הגדול,  ושהים שעל
חופיו הרשית לו ברוב רחמים להקים עיר - הוא ים שלו. ימה של
יפו!"
שמע את תלונתן פוסיידון ויכעס מאוד. ויאחז את  שרביטו, שצורת
קלשון, תלת-שיניים לו ויערבל את גלי הים לסערה איומה, שהציפה
את חופי הים. התנפצו, כמו קליפות אגוזים סירות הדייגים
ומפרשיות של הסוחרים. בתים ורכוש רב נסחפו אל הים הסוער
והזועף. ולא הסתפק בכך פוסיידון, אל הים, אלא שלח מפלצת-ים
ענקית, שמדי יום ביומה הייתה   חוטפת כל חי ולגהינום הופכת את
חיי בני יפו. שלח המלך שליחים דחופים למצרים, ארץ מולדתו,
לשאול בעצת האל אמון-רע, האל הכביר של מצרים, אתיופיה, לוב
ועוד ארצות רבות, שאיש לא שמע עליהן. ויען האל :
"אין לקפאוס דרך אחרת:
ירתק את אנדרומדה לצוק בשרשרת.
ולמען שלום יפו וטובת העם
יפקיד את בתו למפלצת הים!"
נשבר לבו של המלך קפאוס. כי איך מסוגל אבא ואפילו הוא מלך,
למסור מרצונו הטוב את בתו היחידה לארוחת בוקר למפלצת איומה ?
נשבר לבם של כל הסובבים את שר המדינה לנחם את המלך והציע:
"אדוני המלך, אנא קבל את בקשתי הצנועה.  זה הלילה השלישי נודדת
שינה מעיני והנה הבריק רעיון במוחי, איך להציל את אנדרומדה
היקרה בבנות המדינה. בביתי בת יפה לי. אמנם לא תדמה ביופייה
לאנדרומדה, אך יפה וצעירה היא. לבי מתפלץ בי, אך מה לא אעשה
למען מלכי היקר ? אכן אם טוב בעיני המלך, נלביש את בתי בבגדי
אנדרומדה ונציב אותה  על הסלע. נודיע ברבים, כי אכן הקרבנו את
אנדרומדה. נכריז על אבל וצום בכל המדינה. נוריד את הדגלים לחצי
התורן. נקבל תנחומים משגרירי ארצות זרות ואנדרומדה שלנו תבלה
באין יודעים במקום מוסתר, עד עבור הזעם. אינני חושב, שהמפלצת
האיומה תחקור בשבע עיניה ותבדיל בין בשרה של אנדרומדה ובשר בתי
המסכנה. אחרי הכל מה הבדל לה, אם בתך היא  או בתי?"
הודה המלך לשר המדינה הנאמן ונאנח קשות:
"אף אם המפלצת לא תבדיל, הרי עיני האלים ערות תמיד וחלילה לי
להתמקח או לרמות את האלים".
יידע המלך, שאין ברירה. אך ימים חלפו והוא לא היה מסוגל לעשות
את המעשה. ובינתיים הייתה זוחלת המפלצת האיומה מתוך גלי הים
ובדיוק השעון חוטפת כל חי, אשר בסביבת יפו. יומם ולילה נשמע
בכי בתוך הבתים. אך נשמעו גם קולות אחרים. בימים אלה לא הייתה
עדיין טלוויזיה ולא נמכרו עיתוני ערב ("הוצאה מיוחדת"), אך
הידיעות על פסק-דינו של האל עברו במהירות מבית לבית. מבלי
שהדובר הרשמי מטעם המלך מסר הודעה על כך.
אשתו של הגלב המלכותי, שגילח יום יום את המלך ורחץ את פניו,
מסרה על כך בסודי-סודות  לתופרת הפרטית של אשת הטבח הראשי של
המלך. זאת מסרה על כך בסודי-סודות לאשת האופה, שהביא לה כל
בוקר עוגות טריות וחמות. זאת השביעה בכל הקדוש את ידידתה, אשת
החלבן, לא לספר על כך חלילה לאף אחד:
"השמעת? על המלך להקריב את אנדרומדה המסכנה למפלצת הים!"
"מדוע מסכנה?" התרגזה אשת הקצב, "הרי המפלצת אכלה רק לפני שבוע
את בתי היחידה ואילו אנדרומדה 'המסכנה'  חיה וזוללת בשר טרי,
שבעלי מספק לה. האם בשרה של אנדרומדה הוא פחות טעים בקיבתה של
המפלצת מבשר בתי המסכנה ?"
"בעצם אנדרומדה לא אשמה כלל וכלל. אומרים..." לחשה אשתו של
השומר הראשי של המשטרה," כי כל הצרות שבאו עלינו הן בגלל
המלכה, אשר העליבה את אל הים ואם צריך מישהו לסבול, הרי זאת
לפי דעתי, המלכה קאסיופיאה, בעלת פה גדול!"
"קאסיופיאה אמרה, שהיא יפה מכל בנות האל.."
"צריך להקריב את קאסיופיאה ויהיה שקט!"
"לו הייתי גבר אמיץ, הייתי ניגשת למלך ואומרת לו בשם כל העם
הסובל, שאין זה צודק שבגלל לשונה הארוכה של הגאוותנית הזאת
צריכים חפים מפשע לסבול ו.."
כל מה שאמרו הנשים הייתה אמת ומן הצדק היה להקריב את קאסיופיאה
ולא את אנדרומדה, אך מי טיפש שיעיז לאמור זאת למלך ? אתם
הקוראים זוכרים בוודאי מה היה גורלו של המן, שהתחיל להתעסק עם
מלכה אסתר. המלך אחשוורוש, שמוכן היה להשמיד ולאבד  עם שלם חף
מפשע, סתם ככה על סמך דברי המן הרשע, אבל כשאותו המן פגע
באסתריקה האהובה שלו, מיד תלה אותו ואת בניו. ואם רק מזכירים
את שמו של "המן ימח שמו", מיד מרעישים ברעשנים ומפוצצים
קפצונים. ככה זה!
לו קרה הדבר בימינו אנו, היינו מיד מארגנים הפגנה לפני בניין
הכנסת, מציירים כתובות, נושאים שלטים וצועקים לפי פקודה של
המארגן בקולי קולות:
"קאסיופיאה אל הים !! קאסיופיאה אל הים !!"
בימים אלה לא ידעו עדיין הפגנה מהי, אך יש לציין שהמלך היה מלך
הגון, אחד מחסידי העולם וטובת העם הייתה אצלו מעל הכל. הוא
חיבק בפעם האחרונה את בתו היקרה, נישק את  עיניה הדומעות ובאין
אומר מסר אותה לידי כוהניו. רותקה אנדרומדה המסכנה לצוק שבים
וציפתה למוות האכזרי משיני המפלצת.
נעזוב את אנדרומדה לאנחותיה. כי מה נותר לה עוד לעשות? ומי אנו
שנוכל לעזור לה כנגד מפלצת כזאת ? איש יחידי רק יכול לעזור לה
- הגיבור 11 כך מסופר בכל האגדות ואף בסרטים מהמערב הפרוע.
אכן נעזוב את אנדרומדה, כשהיא בוכה וצועקת בקול רם:
"אמא !! אמא'לה !!"
איש לא נענה לקולה. היא הייתה לבדה על הסלע החלק ורק גלי הים
הירוקים והזועפים התיזו בלעג קצף על רגליה הקטנות.
ובאותם הימים חזר למולדתו הגיבור פרסאוס, שבע ניצחון על מפלצת
אחרת, אך לא פחות איומה ושמה -מדוזה! באותם הימים לא היו עדיין
מדוזות בלונים תכולים, שקופים, שנגיעתם צורבת את הגוף, ובשעת
הסערה נפלטים על ידי גלי הים לחוף ומתייבשים. לא. בימים אלה
הייתה מדוזה אחת משלוש אחיות-מפלצות, שהיו ידועות כ"אחיות
גורגו". היו אלה יצורים איומים, שבמקום שערות  הקיפו את ראשיהן
נחשים ארסיים. ידיהן -ברונזה וכנפיהן -זהב. ובהן היו מתעופפות,
כמו חרקי ענק. היו להן פרצופים כה נתעבים, שכל אחד, שהיה מביט
בפניהן היה נהפך לאבן.
פרסאוס שהיה גיבור וחכם, כאין כמוהו, לא הסתכל ישירות בפני
מדוזה, אלא במגנו החלק כראי. הוא כרת את ראשה בחרבו החדה וכיסה
אותו מיד באדרתו. די היה לו להראות למישהו את הראש, כדי שייהפך
מרוב פחד לאבן. הניצחון על המדוזה היה ניצחון גדול ופרסאוס
החליט לחזור למולדתו.
הוא לא שט באנייה ולא שרך את דרכו במדבריות השוממים או יערות
עד, מלאים עד אפס מקום חיות טרף. לא!  לרשותו העמידה האלילה
אתנה , שחיבבה אותו, סנדלים מכונפים. והוא פשוט דאה במרומי
השמים, כמו ציפור דרור.
כשראה פרסאוס ממעוף-ציפור את המראה העגום, נכמר לבו והוא אמר:
"הו, נערה מסכנה!  מיהו האכזר, שמסוגל היה לעשות מעשה כזה ליפה
בנערות ? עלי לשחררה!"
הוא נחת מיד על הסלע ובכמה מכות החרב ניתק את כבליה:
"עתה, כשאת חופשית", קרא פרסאוס. "הגידי לי יפתי, מי את ומדוע
ריתקו אותך לסלע?"
הודתה אנדרומדה לגיבור האמיץ, השפילה את עיניה הדומעות וסיפרה
לו את הסיפור מהתחלה:
- - - - על מפלצת הים, שהופיע לפתע סתם ככה והחלה להרוס את
אדמות אביה. אנשים רבים קיפחו כבר את חייהם והמפלצת האיומה
הודיעה בצורה חד משמעית, שהיא תשמיד ותהרוג עוד אזרחים רבים,
עד שלא תינתן לה בתו של המלך. וכך, כדי להציל את עמו של  אביו,
החליטה היא אנדרומדה להקריב את נעוריה וביקשה שירתקו אותה אל
הסלע - - -
- "חיכיתי מיואשת לרגע, בו תופיע המפלצת ותיקח אותי. כשאתה
נסיכי היקר ראית אותי ושחררת. אך מה לי מהחופש, כשעוד מעט
תופיע המפלצת..ואם לא.. אז.."
- אין זאת, כי אנדרומדה הייתה דומה לאמה, כי פרסאוס התאהב בה
מיד. לא! היא לא תחזור עוד לצוק ותשמש ארוחה לשיני המפלצת. דבר
כזה לא יהיה!
- "אל תדאגי אנדרומדה. אני בעצמי אחפש את המפלצת ואהרוג
אותה!"
- פרצה בת המלך בבכי מר:
- "לא, לא11 אל תעשה זאת. היא תהרוג אותך ותאכל אותך ואני לא
אראה אותך לעולם1  למה לך להקריב את חייך למעני ?"
- "אל תפחדי. מפלצות יותר איומות כבר הרגתי. הבטיחי לי רק,
שאם אהרוג את המפלצת, תהי לי לאישה!
אנדרומדה  הבטיחה לו להיות אישתו. וכאשר נשקה לו, התרומם
פרסאוס מרוב שמחה, גבוה גבוה למרומים, כמו ציפור המפזזת בין
קרני השמש.
עתה נותרה הנערה לבדה על הסלע והביטה אל מרחבי הים. היא לא  
הייתה צריכה  הרבה לחכות. עוד מעט ראתה את ראש המפלצת ,
המתרומם  על  צווארה הארוך, כמו נחש, מעל גלי הים וחותר אל
החוף..
היא התקרבה אל הסלע וגל ענק התרומם וניתז על חופי יפו. היא
התקרבה יותר ויותר. היא פערה את לועה. שיניה הלבנות והחדות
הבהיקו בקרני השמש. ועשן יצא מנחיריה.
אנדרומדה המסכנה הוציאה צעקה גדולה והתעלפה. באותו הרגע נפל
פרסאוס ממרומים, כמו נץ מהיר.
היה זה קרב, שתושבי יפו לא ראו במשך מאות בשנים. גלי הים
הזועפים התרוממו לגובה של עשרות קומות, כשהמפלצת האיומה הכתה
בזנבה מסביב. לא היה זה סתם קרב בין כוחות שווים. אדם יצא
להלחם נגד  שליחו של אל. ועוד איזה אל. פוסיידון, אל הים
הכביר!
סופו של הקרב היה, כמו בכל אגדה. הגיבור ניצח!  כשבת המלך פקחה
את עיניה היפות, הייתה המפלצת מתה ופרסאוס עמד על ידה, מתנשם
מהמאמץ הרב, אך שלם ובריא ויפה. כמו כל גיבור. הוא חייך אל
אנדרומדה, נטל אותה בזרועותיו החזקות ויחד אתה עף לביתה. מה
שמחו אביה ואמה, כאשר  ראו אותה שלמה ושמעו, שהמפלצת נהרגה.
וחתן כה אמיץ ונאה לה.
"הו, תישאר עמנו", ביקש המלך קפאוס, "ואימצתיך  לבני ונתתי לך
עד חצי המלכות".
"בחפץ לב אהיה בנך המאומץ", ענה הגיבור, "אך אין באפשרותי
להישאר כאן. עלי לחזור לארצי, בה אמי מצפה לי."
ואז אמר המלך:
"תישאר אתי במשך שנה אחת. אחר כך תוכל לקחת את אישתך  בחזרה
לארצך." וכך נשאר פרסאוס בבית המלך במשך שנה. אחרי שהתגבר על
בן-אחיו של המלך, שלו הובטחה אנדרומדה לאישה, בטרם הכירה את
פרסאוס, נטל עמו את בת המלך היפה ומאז  חיו חיי אושר.
כל הקוראים הסבורים, כי זאת היא  רק סתם אגדה לילדים קטנים,
ייגשו בבקשה לספרייה העירונית ויבקשו את  "תולדות מלחמת
היהודים עם הרומאים" של יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלוויוס,
ובספר ג', בפרק התשיעי, בפסוק ג', יקראו במפורש:
"ולעיר יפו צוקי סלעים גבוהים וראשי סלעים בולטים אל תוך הים.
ושם נראו עוד כבלי אנדרומדה ומעידים, כי סיפור-פלא הזה הוא
עתיק לימים.."
ואם לא די בכך, נאמנים עלינו דברי ההיסטוריון הרומי פליניוס,
המעיד בספרו "היסטוריה נאטוראליס" (    9 .  5 .  11 ) ,
שסקאורוס, אחד ממצביאיו לש פומפיוס, הביא את שלדה של מפלצת זו,
שהיה שמור ביפו, כשחזר לרומי מכיבושיו בארץ ישראל, ואף הציג
אותו לראווה בימי חגיגות-הניצחון, שערך ברומי בשנת  58 לפני
הספירה המקובלת.
ומאז נקרא הצוק החלק ומלא אצות ים, שאליו רותקה בת המלך המסכנה
"סלע אנדרומדה".
בתקופה האלכסנדרונית הייתה נפוצה אגדה, שאחר מותה הפכה
אנדרומדה לאחד מכוכבי- השמים. גם אחרי מותה, על אף הכבוד
שהאלים העניקו לה, לא הייתה  מוכנה אנדרומדה להיפרד מאהובה
ובקשתה ניתנה לה. גם פרסאוס, כמו אנדרומדה זכה בקבוצת כוכבים.


קוראים שלי, שאינם יכולים להירדם בלילה  ומכוונים את לועי
הטלסקופים אל  מבוך הכוכבים, יכולים לגלות את   "קבוצת פרסאוס"
בשעה אחת חמישים ואילו כעבור עשרים דקות מופיעה "קבוצת
אנדרומדה".