(סיפור מצרי עתיק)

לפני הרבה הרבה שנים  שלט מלך מצרים פרעה גדול וכביר. כל מי
שלמד בכיתה ג' על יציאת מצרים ועל משה, יודע ש'פרעה' הוא כינוי
למלך מצרים. לו הייתי פרופסור (כזה עם קרחת ועם משקפיים),
הייתי אומר: לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה בערך (בערך!) שלט
במצרים פרעה תחותמס  השלישי. הייתי מסמן את השם בכוכב  וכותב
למטה בדיוק את השנים, בהן משל. אבל לאחר שאינני פרופסור
והבטחתי לכם אגדה, אמשיך, כפי שהתחלתי.
ומלך מצרים הגדול והכביר מלך לא רק במצרים, אלא בכל הארצות
השכנות לו. גם בארצנו שלט הפרעה.
בימים אלה קל היה להשתלט על כל  ארץ וארץ. כל עיר ועיר קראה
לעצמה 'מדינה' וכל ראש העיר קרא לעצמו 'מלך' או 'מושל', או מה
שרצה. תארו לעצמכם "מלך פתח תקוה" או "מלך עפולה" או אפילו
"מושל זיכרון יעקב". מלכים אלה, במקום לדאוג לתושביהם,
לפרנסתם, לדיור לזוגות צעירים או לחינוך ילדיהם, חלמו רק איך
להפיל מלך אחר. היום זה פשוט -שולחים "נבחרת פתח-תקווה" נגד
"הפועל חדרה" ומי שמנצח אז..זהו זה. אבל מלכים שלנו היו, כמו
ילדים קטנים, שרבים ביניהם ואחר כך רצים למורה להלשין:"המורה
הוא הרביץ לי!" או "המורה, הוא קילל אותי!". כך יכול היה מלך
מצרים לשלוט בכל ה'מדינות', שפנו אליו, כמו אל המלך הגדול
והכביר. מדי שנה  בשנה היו שולחים  מלכי 'חדרה', "פתח-תקווה",
'עפולה' ו'גבעתיים'  מס שנתי, מתנות יקרות, לסימן שהם מכירים
בשלטונו של מלך מצרים. מושל אחד היה שולח בקר וצאן, שני
-אריגים יקרים ויפים, אחר - שמן ויינות והיו גם כאלה, ששלחו
ככרות כסף.
בבוא האביב היה יוצא המלך בראש המרכבות שלו אל  הארצות שלו
לגבות את
עד שהגיע פרעה  ל"מדינת יפו" והנה ראה, ששערי יפו סגורים.
נעצרו מרכבות המלחמה הנהדרות, צנפו  סוסים נרגזים וצמאים למים
קרים, אך גם הסוסים האבירים ביותר לא יכלו לעבור  דרך החומה
העבה  והגבוהה. לא היסס פרעה אף רגע אחד. הוא קרא לצחותי, אחד
משרי הצבא הידועים שלו  ופקד:
"קח את העיר ולא השארת אבן על אבן מהחומה ומהבתים, ואת העבד
הנכלה, הקורא לעצמו 'מושל'- הרוג אותו, אותו ואת כל משפחתו!"
זאת אמר ומיד המשיך לדהור  בראש צבאו דרך ארץ כנען, עד שהגיע
לנהר פרט.
לא התעצל צחותי וכבר למחרת פתח במצור על העיר המורדת. לא לשווא
נשא צחותי תואר ארוך ונכבד "נאמן המלך בכל ארצות נכר ואיי הים
שליווה את המלך
בכל ארצות נכר."
קשתי פרעה המאומנים המטירו אלפי חצים וכל מי שהיה מוציא את
ראשו היה נפגע. ותחת חסות החצים היו מתקרבים  חייליו האמיצים,
שמגנים גבוהים היו  מגינים עליהם, אל החומה ומנסים לפרק את
אבניה. די בפרץ קטן בחומה והחיילים  יחדרו אל תוך העיר וישתלטו
עליה. עבר שבוע, שבועיים, אך בני יפו,      לא נכנעו והחומה
ניצבה, כמו קודם -איתנה.
מדי יום ביומו היו בני יפו מטילים על ראשי החיילים הצרים
אבנים, שופכים שמן רותח, מים רותחים, מפילים את הסולמות,
שעליהם ניסו לטפס חלוצי הצבא המצרי. לפידים בוערים הפיצו בהלה
בין סוסי המלחמה, שרגילים היו לדהור ולדרוס כל אדם שלפניהם.
ובבוא הלילה היו עולים תושבי יפו על החומה, לועגים לצבאות-פרעה
ושרים שירי-שבח  לס ו ת ה, הוא  בעל, הכל-יכול של כל ערי
כנען.
החזיר צחותי את חייליו והחליט להמתין מחוץ  לחומות יפו, עד
שהרעב יכניע את  המגינים ויצאו לקראתו בידיים מורמות, כמו
ערים אחרות. אך יפו לא הייתה כערים אחרות. כל יום היו מגיעות
מהים סירות-מפרשים, מלאות כל טוב ומעבירות מצד הים לבני יפו
מזון טרי וכל דבר שנחוץ היה, כדי להחזיק מעמד בפני המצור.
ישב צחותי באוהלו והרהר, איך להתגבר על בני יפו הסרבניים. נזכר
בדברי הסופר: "מוט בקרב להשתמש במוח, מאשר בכוח". אמרה יפה, אך
איך להשתמש בה לגבי בני יפו? לפתע פרץ צחותי בצחוק קולני, עד
ששומרי האוהל חשבו, שנטרפה דעתו עליו. נזכר צחותי בסיפור אמו,
איך לפני שנים רבות חדרו גנבים פקחים לפירמידה ושדדו את כל
אוצרות פרעה, שהיה בה קבור. זהו זה! אם לא בכוח, אזי במוח!
ייווכח  המושל המטופש  של יפו -חכמת מצרים מהי.
רק עלתה השמש וכבר יצאו עשרות רוכבי גמלים בדרך המלך הסלולה
לעיר עזה.
לשם מה? האם כדי להזעיק עזרה ? אם כך, לשם מה נחוץ כל כך הרבה
גמליפ ?  ולמה לא במרכבה? רק לצחותי פתרונות!
רק נעלמו הגמלים באופק, שלח צחותי לקרוא לסופר. הסופר בא
במרוצה, כשבידיו כלי-הכתיבה שלו: מגילת קלף, קלמר וספל  למים.
הוא התיישב לרגלי צחותי והקשיב ביראה לדברי המפקד הנערץ:
"קראתי לך פה, כדי שתשמש לי פה למלכי. לא, שאינני יודע לדבר,
את קולי שומעים אלפי חיילים ואף פרעה בעצמו נוטה לי אוזן בשעת
קרב, אלא שאבי הגדול במקום ללמדני לשחק במקלונים, כמו שלך,
למדני לכתוב בחרב על  גופות אויבי מלכי. לכן, אתה תכתוב למעני
אל המלך ורק המלך יקרא  את דברי, ואם דברי, שנועדו למלך ,
ייצאו מהאוהל הזה, אצווה פשוט לעקור את לשונך. ועכשיו תיגש
לעבודה, כי עוד היום ברצוני לשלוח את האיגרת:
"מיד אדוני, רק אכין את הצבע. האם אשתמש באדום או בשחור?"
"כתוב בכל צבע ורק את דברי הסבר באופן ברור!"
הכין הסופר את הקלמר, הוא לוח עץ ובו חריץ המיוחד
למקלוני-הקנים ושני שקעים לצבעים. מתוך הספל יצק מים לאחד
השקעים ומהל את הצבע. עתה אחז באחד המקלונים המחודדים מקני-סוף
והחל בכתיבה:
"אל המלך, אדוני ושמשי, דבר:  כה אמר צחותי, העבד הנאמן על
המלך. לרגלי המלך, אדוני ושמשי שבע ושבעתיים אני נופל. ידע נא
המלך, כי חיל הקשתים שלי עדיין צר על העיר ומושל יפו העקשני
עדיין לא פתח לפני את העיר השייכת לאדוני המלך. ועתה, אם טוב
לבו של אדוני המלך, אבקש ממנו לשלוח לי את שרביט זהב של המלך
ותוך  יום-יומיים אוכל למסור את העיר ואת המושל העקשני לאדוני
ושמשי. רק יואיל להעביר לי  לכמה ימים את  השרביט."

הסופר גמר לכתוב, גלגל את הקלף, קשר ומסר אותו לצחותי. הסופר
נטל את כלי-כתיבה שלו ויצא מהאוהל. מיד נקרא בעל=המרכבה
המהירה, שבה צחותי בעצמו היה עובר מעיר לעיר.
"קח את האיגרת הזאת והחבא אותה היטב בקיפולי בגדיך, רתום את
הסוסים האבירים ודהר בכל המהירות, עד שתגיע לאוהלו של המלך.
לו, רק לו תמסור את האיגרת. איש לא יתווך בינך לבין המלך.
ואמרת לכל אחד  שישאל אותך: דבר לי אל המלך ורק לו אמסור את
דברי, כי כך ציווני צחותי, נאמן המלך בכל ארצות נכר ואיי הים.
וכאשר יקרא המלך את האיגרת וימסור  לך דבר-מה בשבילי, אני, רק
אני אקבל את הדבר ורק אני אדע מהו הדבר. ואף בן-תמותה לא ידע
לאן יצאת ומה בקיפולי בגדיך. ויהי אם ייוודע דבר מה משליחותך
לאיזה בן-תמותה, לתנינים המורעבים אמסור את גופתך! זכור! צחותי
דיבר, ועתה מהר, כי דבר חשוב לי אל המלך."
בעל המרכבה יצא בחיפזון ולא עבר
זמן מה, ורכב מפואר, רתום לסוסים אבירים, פתח בדהירה. אנשי
המחנה הביטו בפליאה. לאן זה ממהר רכבו של צחותי?
"לאותו המקום, שיצאו הגמלים!" קבע אחד החיילים.
"לא נכון, כי בכיוון אחר לגמרי  מיהר."
"אכן, איש סודות מפקדנו צחותי, אך מוטב כל הסודות, מאשר להילחם
עם בני יפו ולקבל מקלחת של שמן רותח או אבן גדולה על הראש.
למחרת, כשאנשי המחנה סעדו סביב למדורות, גבר המסתורין.
"הנה חוזרים הגמלים, שיצאו!"
"גם החמורים והפרדות אתם!"
"איזה מטען הביאו, אני נותן את ראשי, שצחותי שלח להביא מלאי
שמן ויין ותבואה!,
"יש במחנה עוד די מזון לשנה ולא היה צורך לשלוח אותם עד עזה."
"הי, גמלים בני גמלים, מה הבאתם בכדים אלה?"
" אם חכמים אתם, עזרו לנו להוריד אותם, כי גם אנו רוצים
לאכול!"
"האם כה כבדים הם, שלא תוכלו לבדכם להוריד?"
"נסו ותראו !"
חיילים אחדים ניגשו אל הגמלים, כדי ליטול את הכדים והסלים.
"הי, מה זה, האם אני חולם ? בני אדם, הכדים ריקים לגמרי!"
"ראשך בוודאי ריק", צחקו היושבים.
עוד חיילים ניגשו אל השיירה ונוכחו לדעת:
"כל הכדים והסלים ריקים! מה זה, האם צחותי רוצה להפוך אותנו
לסוחרי כדים וסלים ?"
"לשם מה הבאת את הכדים והסלים", שאלו את ראש השיירה.
"אינני יודע בעצמי. צחותי שלח אותי לעזה העיר ואמר לי: "קח אתך
גמלים וחמורים ופרדים, והבאת לי 200 כדים גדולים וסלים
קלועים." זהו, לשם מה,
מי אני, שצחותי יסביר לי את מחשבותיו?"
"אכן מוזר הדבר, הריני כבר עשרים שנה חייל, אך מעולם לא שמעתי
שחייל יכבוש עיר בעזרת כדים ריקים או סלים.."
"הוא עוד אמר, שאשגיח מאוד, פן ישבר  כד ושאגיד לכם, שכל כד
יעלה בחיי החייל, שישבור אותו."
"מוזר, מוזר מאוד, חיי חייל תמורת כד שבור."
הכדים והסלים סודרו עשרות עשרות, הרחק מעיני האנשים שעל חומות
יפו. צחותי קרא לאוהלו את מפקדיו הבכירים ומסר להם על תוכניתו.
צחוק רם ליווה את הסבריו, וזמן רב עוד לאחר שיצאו מאוהלו של
צחותי, צחקו המפקדים:
"אכן, אין כמו צחותי! האל אמון בעצמו מסר לו את הרעיון הזה!"
בשקט וביסודיות בחרו הקצינים את האנשים, שהוכנסו בסוד. לא כל
דבר נמסר עדיין, כי אף לאבני החומה אוזניים גדולות. ורבים היו
מרגלים ששוטטו בתוך המחנה וקלטו כל שמועה, על-מנת למסרה לאנשי
יפו.
יום אחד באותה מהירות, שהמרכבה הנהדרת של צחותי יצאה, נעצרה
לפני אוהלו, והשליח מסר לו חבילה מאורכת. איש לא ידע מה היה
בה, כי צחותי מיהר להסתירה בין חפציו בארגזו הנעול היטב.
עתה הגיעה שעתו של צחותי לפעול. הקרב על יפו התקרב לסופו, מבלי
שנורה אף חץ אחד. הייתכן שמושל יפו ייכנע מבלי שחיילי צחותי
יתגברו עליו.                                     הזוכרים אתם
את דברי אביו של צחותי, סופר נבון? "מוטב בקרב להשתמש במוח
מאשר בכו!".אל תוך הכדים  והסלים הגדולים, הוכנסו  200 חיילים
וזרועותיהם מלאות חבלים, כבלים, אזיקים וכל דבר, שאפשר בו
לקשור שבוי. הכדים  והסלים נסגרו מבלי שאיש ידע את תוכנם, וחמש
מאות חיילים, כולם בחורי חמד, מחופשים לסבלים, נשאו את הכדים
ואת הסלים  לסביבות יפו.
בראש שיירת הסבלים רכב צחותי בליווי רוכבים הנאמנים עליו, עד
שהגיעו לחומות יפו. עתה שלח צחותי את אחד מאנשיו והזמין את
מושל יפו למשתה, שיערך לכבודו בחורשת התמרים, שמחוץ לחומות
העיר.
"מסור לו הזמנה למשתה ומסור לו גם שצחותי, שר הצבא, מבקש למסור
לו  בסוד, שרק לו יאה לשמוע."
מושל יפו קיבל את הזמנתו של צחותי והגיע בליווי 120
'מאריאנה', גיבורי חיל, שאבותיהם הגיען  ממיתני הרחוקה ופיארו
את ארמונו של המושל.
מיד הביאו עבדי צחותי לחמים ובשר וכדי יין מתוק, כבד ומרדים.
לא עבר זמן רב וגיבורי חיל, בני 'מאריאנה' האמיצים, שכבו כמו
חבילות, חסרי כוח וזרועם רפה מיין. וכאשר הרגיש צחותי, שפניו
של מושל יפו אדומים, כמו היין הטוב, שהוא מזג לו בלי הרף בגביע
זהב ולשונו חופשית, כיאה בין הידידים, גילה לו את 'סודו':
"עכשיו יכול אני לגלות לך את סודי. רואה אני, כי אנו שנינו
נוכל היטב לחיות יחד, ולעולם נהיה ידידים. דע לך, כי לפניך
עכשיו יושב עריק מהצבא. זאת אני מגלה רק לך, כי סומך אני שסודי
יישאר בינתיים רק בינינו. בידיך אני לטוב ולרע. מי כמוך יודע,
שאין אפשרות לכבוש את יפו, שהיא מבוצרת היטב, שמגיניה אמיצים
ושהים מספק להם מזון טרי. לא אוכל עוד לשוב למחנה שלי, כי פרעה
האכזר מסר לי, שאם לא אכבוש את יפו תוך יום או יומיים, יכרות
את ראשי ולא ירשה לקבור את גופי. לתנינים ביאור ישליך את גופתו
של צחותי. השומע אתה?  כך משלמים בעד נאמנות, בעד כל הפצעים,
בעד כל הדם ששפכתי, למענו. לא! לא יקום הדבר! החלטתי לברוח
ולעבור אליך. בוא נבוא אליך עוד הלילה עם  אשתי והילדים אל
עירך אתה. ואל לך לחשוש, שבאתי בידיים ריקות, 500  כדים וסלים
מלאיי שלל נטלתי עמי ואף את שרביט הזהב של פרעה גנבתי, כי החלט
החלטתי לא לחזור עוד לעולם למצרים ובצלך להביט יום יום, איך
השמש שוקעת בגלי יפו הכחולים. אנא, שתה לחיי צחותי המסכן,
המבקש את ידידותך, הלא תשתה?"
דברי צחותי, מחמאותיו ותחינתו, השפיעו לא פחות מהיין החזק,
שבגביעי הזהב. מושל יפו חש, שזהו רגע היסטורי, שעליו ידברו
ויכתבו בכל ספרי היסטוריה. צחותי, שר צבאו של פרעה תחותמס
השלישי, הוא  "מנחפר-רע יחי", ביקש ממנו מקלט, ממנו מושל יפו.
אף על פי כן החליט להיווכח במו עיניו. השלל שבכדים ובסלים קסם
לו מאוד, אך יותר מכל..מי ידמה למושל יפו, שיוכל להכריז בשעת
משתה לכבוד מושלים אחרים:
"ברשותי אני השרביט שלפרעה הנורא והגדול, שנטלתי מצחותי,  שמסר
את עצמו, לא  כן ידידי צחותי?"
ויאמר מושל יפו:
"יש עם לבי לראות את המטה הגדול, אשר למלך  מנחפר-רע יחי, אשר
שמו "המגוס היפה". חי רוח המלך, כי אתך הוא היום.. הביאהו
אלי!"
צחותי עזב לזמן מה את מושל יפו, וכאשר שב, היה מטה המלך טמון
מתחת לבגדו. אחר כך נעמד לפתע לפני מושל יפו, שישב בניחותא,
פשוק רגליים וידו האוחזת  גביע רועדת. ויאמר צחותי:
"הביטה אלי מושל יפטו. הנה מטה המלך מנחפר-רע יחי, הארי נורא
העין, בן  סחמת, אלת המלחמה ואביו האביר אמון נתן לו עוז!"
עודו מביט מושל  יפו, וצחותי נשא את ידו ויך על רקתו של המושל
השיכור.ויפול לפניו בלי הכרה. מיד הגיעו מלוויו של צחותי
וישימו כבלי נחושת במשקל  ארבע 'נמסת' ברגליו.
"הביאו מהר את הכדים!"
וכשהופיע האחראי על נושא הכדים, פנה אליו צחותי:
"לכו ליפו, וכי תבואו לתוך העיר ופתחתם את חבריכם שבכדים
ותפסתם אנשים אשר בעיר ושמתם כבלים על ידיהם!"
כאשר התקרבו נושאי הכדים והסלים לשערי העיר, יצא מולם שלישו של
מושל יפו והאחראי על הסבלים פנה אליו:
"כה אמר אדוניך, מושל יפו, האדיר והבלתי מנוצח: לך ואמרת
לגבירתי: התבשרי,  כי נתן לנו בעל אלוהינו ( הנקרא בפי המצרים
שותה), את צחותי ואת אשתו ואת בניו..הנה מסע עבדיהם הנושאים
כדים וסלים מלאיי כל טוב, שלל מצרים העשירה!"
וילך לפניהם שלישו של מושל יפו לבשר את גבירתו של המושל,
שצחותי נתפס ושלל רב עמו. מיד נפתחו שערי העיר הסגורים לפני
אנשי הצבא, כדי לתת להיכנס לעבדים המסכנים, הנושאים על כתפיהם
את השלל העשיר, ששלח המושל.
וכאשר שקעה החמה בימי יפו, קמו החיילים ששמרו על הכדים ושברו
אותם ואת הסלים פתחו. ואז קפצו מהם חיש מהר חבריהם, כשחרבות
ואלות בידיהם. בטרם הבינו השומרים על החומה מה ארע, נתפסו
כקטון כגדול. וישימו כבלים ואזיקים על ידיהם. הם פתחו את שערי
העיר לפני החיילים, שצפו ליד החומות- "וזרוע פרעה אדירה ירדה
את העיר",
עוד אותו ערב שלח צחותי שליח מיוחד במרכבה הרתמה לסוסים
מהירים, כדי להודיע למלך מנחפר-רע, מלך השמש, מלך על כל מצרים
לאמור:
"התבשר! האל אמון אביך הטוב, מסר לך את מושל יפו ואת אנשיו,
וגם את עירו. שלח איפוא, אנשים לקחת אותם בשבי. ומלא את מקדש
אביך אמון, מלך האלים, עבדים ושפחות אשר יפלו תחת רגליך לעולם
ועד!:
צחותי, "נאמן המלך בכל ארצות נכר ואיי הים שליווה את המלך בכל
ארצות נכר", נח לו בקברו שנשמר בנוא אמון וחרבו שבה פיאר את
שמו של פרעה, נמצאת עד היום  בבית הנכות  בדרמשטט, (בירת הסן,
שבגרמניה), ואם תרצו לראות את שרביט הזהב שנתן לו המלך, הרי
הוא נמצא במוזיאון לובר שבפאריס, בירת צרפת.
אף הסיפור שנכתב על פפירוס בשפה המרית ובכתב חרטומים לא אבד,
ותוכנו התגלגל במשך דורות רבים בסיפורי עם ואף בהיסטוריה.
הזוכרים אתם את עלי בבא? ראש השודדים מתחפש  כסוחר ובא לבית
עלי ומבקש ממנו מקום בשבילו ובשביל 19 פרדותיו, העמוסות נאדות
שמן. אולם  השפחה הפקחית מגלה, שבתוך הנאדות חבויים 37
שודדים..