אני כותבת לך עכשיו מכתב למרות שאת שוכבת כל כך קרוב לידי, אני
לא מדברת איתך עכשיו, כי נמאס לי לדבר כשאנשים אף פעם לא
שומעים.
אנחנו יושבות עכשיו בחוץ ויש גשם נוראי שמרטיב אותנו וקר לי
כמו שאף פעם לא היה לי קר (אני מקווה שלא קר לך עכשיו...)
זה מזכיר לי את אותם טיולי גשם שהיינו עושות ואח"כ היינו
יושבות מול התנור ואיתך אף פעם לא היה לי קר...תמיד היה את
החיבוק האוהב.
אם רק היית רואה את הגשם עכשיו היית אומרת "כמו דמעות של
אלוהים" ואני הייתי מטיחה בך "על מה יש לו לבכות האלוהים הזה?
הוא הרי השולט על כולם" אפילו בנו...
הגשם הזה כבר מתחיל להציק (הינה אני שמה לך שמיכה כדי שלא
תתקררי).
אתמול הבאתי לך ורדים, את הכי אוהבת וורדים נכון? חשבתי להביא
פרחים אחרים, אבל ידעתי שלך זה לא משנה העיקר שזה ממני.
הגשם פסק אני חושבת שאדליק עכשיו נר כי נורא חשוך וגם כי תמיד
אהבת לשבת מול זה מול הנרות. את היית אומרת שככה, מול הנרות,
את יכולה לטבוע בים העיניים שלי והיית קוראת אותי כמו ספר
פתוח. וכך היינו שוקעות אחת בשניה בלי להוציא מילה אחת מהפה
בדיוק כמו עכשיו, ותמיד ברגעים של שקט אני הייתי מתחילה לדבר
כי ממש פחדתי מהשקט הזה.
טוב אני מוכרחה ללכת אהובה שלי...
תזכרי שאני תמיד אוהבת אותך...כי אני לעולם לא אשכח.

מכתב זה נכתב לחברתי הטובה ז"ל עליזה... ולא... לא היינו
לסביות. אהבנו אחת את השניה אהבת אמת...