"הלו את!"
"מי אני?"
"כן את! 'סתכלי עלי.  איכס.  איזו מכוערת את.  מה הפלא שאף אחד
לא סובל אותך.  מה הפלא שכולם שונאים אותך.  את כל-כך
מגעילה."
"אני..."
"אוי שתקי! את גם ככה לא אומרת שום דבר חכם.  את סתם מקשקשת.
כן, כן יאללה תבכי.  את חושבת שלמישהו בכלל איכפת שאת בוכה?
אז זהו שלא.  מגיע לך שיכאב לך.  מגיע לך שישנאו אותך.  את
באמת חשבת שהוא ירצה אותך?  אוי איזו טיפשה!  מי בכלל רוצה
אותך?!  את רק צעצוע.  את נותנת מעצמך, ואנשים דופקים אותך
וזורקים אותך.  ואת יודעת למה? בגלל שמגיע לך!"
"די תפסיקי!"
"את לא יכולה לגרום לי להפסיק.  את יודעת את זה.  את לא יכולה
להתעלם ממני.  את יכולה לחייך כמה שאת רוצה, אבל אני בתוך הראש
שלך, ואת לא יכולה להיפטר ממני, אבל אני יכולה להיפטר ממך.
אני לא אתך לך למות, לא.  מוות זה יותר מדי טוב בשבילך.  את
צריכה להמשיך לחיות, להיות הסמרטוט של כולם כי זה מה שאת."
"בבקשה תפסיקי, אני מתחננת..."
"לא.  אני לא אפסיק. הוא לא אוהב אותך.  אף אחד מהם לא אהב
אותך.  הוא לא אמר לך אף פעם שהוא אוהב - לא כשמצצת לו, לא
כשזיינת אותו אף פעם!  ואת יודעת שהוא לא אבל את עדיין רצה
אחריו כמו כלבלב אבוד.  את מעוררת רחמים!"
"בבקשה תניחי את הסכין, את מפחידה אותי.."
"אז תפחדי! מגיע לך.  את לא ראויה לכלום!"
"לא אל תחתכי אותי, זה כואב!  אההה!!!"
"תצעקי! תקראי לעזרה.  אף אחד לא יכול להציל אותך ממני.  איזה
דם יפה... הדבר היחיד שיפה בך, האדום הכהה הזה.  תמשיכי לדמם,
נכון שזה מפחיד אה?"
"לא בבקשה זה לא מגיע לי!"
"שתקי כלבה!  זה כל מה שאת, כלבה.  של כולם, מאז ומעולם.  את
היצור המגעיל ביותר שהטבע ברא אי-פעם ואת יודעת את זה.  את
מעוותת!  את חושבת שאת כל-כך טובה אבל את לא!  את קורבן ואת
נהנית להיות קורבן.  את מתקפלת כמו כלום בשנייה שמשהו נראה
כאילו זה יכול לפגוע בך.  את בורחת מאנשים כמו מאש, וכשאת
מתקרבת, את נשרפת.  ואת שואלת את השמיים למה זה קורה לך, ואת
לא מבינה שזה מגיע לך, מגיע לך!!! אין לך מה לעשות פה! תמותי
כבר.  מה את שותקת אה? מה אין לך מה להגיד פתאום?  מה את בוכה?
מי הרשה לך בכלל לבכות?  למה מה את בן-אדם כאילו?  מה יש לך?
מה?  היי, את שם?  מה את שותקת.  תגידי משהו.  היי? הלו?  את
פה?  מי כיבה את האור? אני לא אוהבת חושך... איפה את.  אני
פוחדת.  תחזרי.  בבקשה. אני לא אכאיב לך יותר.  אל תלכי. לא.
לא!!!!!!!"