(מוקדש לכל מי שמוזכר פה, ולמי שלא. למי שאהבתי ושאוהב)

הוא הסתכל עליה, על בטנה העולה ויורדת, עיניה הירוקות עצומות,
ושערה פרוש על הכרית. הוא נשם אותה, ריח של זיעה ושמפו מתקתק,
שהוא כל כך אהב, עם ריח של בושם חמצמץ שהוא קנה לה ליום
ההולדת.
הוא הרגיש אותה, את עורה החלק והרך, את פניה העדינות, את שפתיה
הרכות ושערה הנעים למגע. הוא נשק לה, והיא התעוררה לרגע, וטעמה
היה מתוק מכל. הוא הביט בעיניה ושקע בתוכן.
צלל למחוזות שבהם לא ביקר מעולם, ארצות רחוקות שלא קיימות אלא
בעיניה, בעיניו, ביניהם. הוא ראה בעיניה את העבר: את הפגישה,
את המבט, את הנשיקה, את הלילה, את האהבה הראשונה... הוא ראה
בעיניה מקלט, חום ורוך. היא הסתכלה בעיניו, הולכת לאיבוד,
בוטחת, מהססת, נכנסת, מטיילת. היא ראתה בעיניו הרים מוצקים,
אותם מכשולים שקשה לעבור אך כדאי להשקיע, כי מאחוריהם עמק ירוק
ונפלא.
היא הריחה את גופו, בושם שמסווה ריח מאובק, ריח של חייל,
שמסווה ילד קטן. היא ליטפה את פניו, מחוספסות ומרתיעות, אך
נעימות. היא הסתכלה על רגליו, על ידיו, על בטנו, על ראשו,
זוכרת ולומדת כל פרט ופרט כאילו רק נפגשו, וכאילו לא תראה אותו
עוד.
הם עכשיו מפליגים יחד למקום רחוק, בטוח ומבודד, בו יש מקום רק
לשניים, נישאים על גלי עיניה, על שפתיו, על בטנה, על ידיו.

היא הייתה שם מאז שהוא זוכר את עצמו. מאחוריו, מעליו, לצידו.
בכל אשר הלך, היא הייתה איתו, במסעות הכי קשים לתוך עצמו,
וחזרה, לעולם לא משה מצידו.
לעיתים היה טועה בדרך, נאבד, מתבלבל, מחשב את קיצו לאחור, אך
תמיד גילה מחדש לשמחתו, שהיא כבר מחכה בצומת הבאה, עם כוס
גדולה של שוקו חם.
לעתים ניסה לברוח, לטעות בדרך ולא לשוב לעולם, להתחמק ולא
לחזור, לעקוב אחרי שלטים, ולשמוע לעצות זרים ולהאבד לעולם
בשבילי אל-חזור. אך תמיד, ברגע שהתחרט, עם הנץ הגעגוע הראשון
לכביש הראשי, היא הייתה מציבה שלט גדול וירוק, שמכוון אותו מיד
בחזרה אל הכביש הראשי.
לפעמים גם עייף מללכת. או אז היה יורד מהשביל אל מנוחת הנודד,
נועל את הדלת מאחוריו, המפתח במנעול מסובב, החלונות מוגפים,
והוא, ישן, מקווה שלעד. אבל כשהיה פותח את עיניו, היא הייתה
שם. מציצה מתחת למיטה, מהמנורה או מהארון, מסדרת קצת מסביב,
ומכינה לו עוד סנדביץ', שלא יהיה רעב בהמשך המסלול.
היא המלאכית השומרת שלו.

כשהוא היה מסתובב איתו, הוא היה נזכר באותו היום, בגינה
הציבורית ליד הבית, בארגז החול.
הם ישבו, אחד ליד השני, אחד אחד לעצמו, עד שהוא היה צריך דלי,
ואתה היית צריך כף, זוכר?
הם הכירו אחד את השני מהכיתה של המורה רינה, מהשכונה, אבל רק
באותו רגע הם באמת הכירו.
ובכל פעם היו צצים לו זכרונות אחרים; לוח עם אותיות גדולות
ומנוקדות, יום בריכה בקיטנה של כיתה ו', מחנה הקיץ הראשון
בתנועה, הדאבל-דייט הראשון, הבגרות הראשונה, היום בלשכת הגיוס,
סיומי מסלול, סיומי קורס...
בכל פעם שהיו מדברים, הוא לא היה צריך לסיים משפט, והוא מצידו
השלים את המשפטים שלו עוד לפני שהתחיל אותם, ממשיך באותו חוט
מחשבה בדיוק, ומגלגל וטווה.
לכל מקום הם הלכו יחד, ממש כמו זוג נשוי; היו להם חברות ביחד,
הם נפרדו ביחד, והיו שם אחד בשביל השני. בבית-הספר הם היו תמיד
יחד, ושניהם היו תמיד מאושרים. יחד.
הם היו הכי חשובים אחד לשני בעולם כולו, ואפילו שניסו לתקוע
טריז ביניהם, הקשר רק התחזק והעמיק. הם גדלו, והזמן המשיך
להציב מכשולים ביניהם; הצבא, הטיולים, הקריירה, המשפחה, אבל
תמיד, תמיד הם היו שם, אחד בשביל השני, כמו באותו היום בארגז
החול.

יום אחד הייתי אצל חבר. זה היה ביום שישי בערב, אני חושב,
והיינו כולנו, כל החבר'ה מהשכבה, וגם היא הייתה שם.
נדמה לי שחברה אחת שלי הביאה אותה, והיא נראתה נחמדה מאוד,
ובטח שלא ביישנית במיוחד. נזכרתי שראיתי אותן מסתובבות ביחד
בשכבה, אבל מעולם לא ממש יחסתי לזה חשיבות.
ואז הגיע עוד יום שישי, ועוד שבוע, ועוד כמה חודשים, ואנחנו
כבר ממש חברים.
והגיעה שנה, ועוד שנה, והנה אני מאוהב, בה. בחברה הכי טובה
שלי. ועברו עוד מספר חודשים, וגם סיפרתי לה. היא קיבלה את זה
יפה, והבטיחה לא לספר לחבר שלה.
ציפיתי לקבור את עצמי ולא לראות אותה שוב, לעולם, אבל האהבה
פנתה לכיוון אחר.
אנחנו יכולים להסתכל אחד לשני בעיניים ופשוט לדעת הכל.
לריב, לרדת אחד על השניה, לא לדבר, ואז לצחוק.
לשתות. עד. אובדן. חושים. ביחד. רק. בגלל. שכיף. לנו. ביחד.
אנחנו יכולים להיות שם אחד בשביל השניה, בכל שעה, בכל זמן.
איך אמרו פעם? הכל בגלל האהבה.
אני חושב שלזה התכוון אפלטון.


12.7.2001