איך שיצאתי מהבית באותו יום הבחנתי במשהו מוזר. שפשפתי את
העיניים וגם ביצעתי את הפעולה המסורתית של צביטה עצמית, לא
יותר מידי חזק כמובן.
"לא יתכן שאני רואה את זה" מלמלתי לעצמי.
כולם, אבל כ-ו-ל-ם לבשו ורוד.
גברת זילברמן לבשה מכנסי ג'ינס ורודים, חולצת בטן ורודה מעוטרת
בדובי ורוד ובידה היא החזיקה את הרצועה של פרי, הפודל למוד
הסבל שלה שתלתליו היו מרוססים בספרי ורוד. לידה הלכו שתי ילדות
בנות 10 או 11 לבושות בשמלות ורודות, מחזיקות ילקוטי בית ספר
ורודים.מעבר לכביש יכולתי לראות את הממטרות (הורודות), משקות
דשא ורוד גם הוא.
האם כל העולם השתגע?
אני הייתי לבושה במכנסיים שחורות צמודות, חולצת פסים ומעיל
ארוך של קסטרו.
בא נודה בזה, נראיתי נהדר. אך משום מה התחלתי לחוש במבטים
עוינים. על כל צעד שצעדתי ננעצו בי עוד ועוד עיניים. עיניים
כחולות, שחורות, חומות וירוקות.
הצבעים "החדשים" לא הרגיעו אותי.בטח אנשים שעוד לא הספיקו
לקנות עדשות ורודות.
"האם הכריזו היום על יום חג לכבוד ברבי?" חשבתי. "מה פספסתי?"
גמעתי בריצה את 30 המטרים עד למכוניתי רק כדי להיעצר מולה עם
פה פתוח.
ורודה.
מכונית הגולף היפה שלי היתה ורודה כולה, בדיוק כמו כל המכוניות
ברחוב.
ורוד בהיר, ורוד כהה ורוד  ורק ורוד !!!
התעלמתי מהצבע. זה על ארבע גלגלים וזה מגיע ל140 קמ"ש וזה מה
שחשוב.
שמעתי את הביפ המוכר ונכנסתי למכונית. הייתי חייבת להתרחק
משם.
נהגתי כמו מטורפת, נוסעת במהירות של 100 קמ"ש בעיר , עוברת במה
שהיה פעם אדום ועכשיו היה ורוד כהה.
לא פלא שאחרי זמן מועט הבהבו אורות ורודים-ורודים מאחורי. שוטר
במדים ורודים ,שהלמו אותו בערך כמו ששמלת מלמלה הולמת פיל
אפריקאי,  התכופף לעבר חלון מכוניתי.שלחתי את היד אל הרשיונות
ששמעתי אותו אומר "גבירתי, את לבושה בניגוד לחוקי הורוד".
"מה!?" צעקתי.
"ועידת השלום החליטה, פה אחד, על קוד הורוד" הוא הסביר לי כפי
שמסבירים לילד קטן "לפיו כל תושבי המזרח התיכון יחויבו ללבוש
ורוד, ולצבוע את סביבתם בהתאם".
"איך לעזאזל הפיכת המזרח התיכון לחדר של ילדה בת שש, יכול
להביא שלום? "
קולי נשמע מעט היסטרי אחרי הכל לא כול יום אני מתעוררת לתוך
עולמה של ברבי.
"הזהירו אותי מפני אנשים כמוך" אמר השוטר, וברגעים הבאים מצאתי
את עצמי מובלת עם אזיקים (ורודים עם פרווה כמובן), אל תוך
מכונית משטרה ורודה.
הוכנסתי לתא עם עוד מספר גדול של אנשים. רובם מעצבי אופנה.
מסתבר שלא הייתי הבן אדם הנורמלי היחידי עלי אדמות. בימים
הבאים התמלא התא שלנו והתאים על ידו כמעט עד אפס מקום. התנאים
היו נוראים, בלי מקלחות, שירותים  משותפים, ארוחה אחת ליום.
רציתי לצרוח, לבכות, להגיד "אני לא מתאימה לכאן, זו לא אני.
אני אהיה בסדר. אני אלבש ורוד. אני אצבע את החתול שלי בורוד,
רק תוציאו אותי מכאן".
ביום העשירי יצאתי משם.
הובלנו , תחת ליווי משטרתי כבד אל כיכר רבין. התאסף שם קהל די
גדול  של אנשים ורודים. חיילים לובשי ורוד  הכניסו אותנו לתוך
מכלאה ממתכת שהוקמה לצד במה גבוהה ששימשה כבית משפט מאולתר.
קולו של השופט שבקע מהרמקולים הענקיים הכריז על עונש מוות.
פעילות טרוריסטית נגד השלום.
הקהל הריע. גופות של אנשים נפלו עלי. נאבקתי לנשום. הקהל הריע
בשעה שדם אדום זרם על פני. בחילה הציפה אותי. גופי הועמס ביחד
עם עוד מאות גופות אחרות על משאיות זבל כשברקע נשמע קולו
התרבותי של השופט  שהודיע שלאחר עשרות שנות סיכסוך, הגיע השלום
למזרח התיכון.