ביום קיץ לח אחד בזמן ישיבת פרקדן על הדשא הלח עוד מזרזיפי טל
הלילה, בעודי מהרהר במחשבותיי הטלפון מצלצל, בצד השני של הקו
שלומי, שלומי דודי שהתאפיין תמיד באדישות יתרה היה עצוב ונשמע
מאוד תשוש, בקול חלוש הוא אמר: הסיוט נגמר וניתק, הבנתי שהכל
לא יהיה כמו שהיה.
הכל החל בטיול פסח, כל שנה משפחתי אורזת פקלאות ויורדת לסיני -
אילת מאיר האח הגדול שלי גאוות המשפחה תמיד היה לוקח חופש
מהצבא (מ"פ ביחידה מובחרת) והיה מצטרף אלינו לטיול משפחתי,
המילה היחידה המתאימה לטיול זה הייתה נופש, היינו ארבעה במשפחה
והאוטו של אבא מהעבודה תמיד היה מתאים לכל הצידניות ודברי
המאפה שאמא תמיד רצתה לדחוף לנו, אני תמיד אהבתי את הנסיעה
הארוכה כי למרות שחלק מהנסיעה היינו ישנים תמיד מאיר היה מוצא
זמן ומספר לי על החוויות שהוא עובר, מרדפים ומעצרים כדורים
ששרקו לו ליד הראש וחיילים שלו שנפגעו והוא הולך לבקרם ואני
כולי הייתי מלא ביחס אמביוולנטי של קנאה והערכה.
שהיינו מגיעים, תמיד מאיר היה לוקח את המיטה הקרובה לדלת כי
הוא תמיד היה מוכן לתזוזה (דבר שלמד בצבא), ביומיים הראשונים
היינו תמיד נהנים מפעילויות המלון בריכה ג'קוזי ארוחות המלון
הדשנות שתמיד מאיר היה "לווה" פרוסות וממרחים מהארוחה כך הוא
היה קורא לזה לארוחת חצות שתמיד היה רגיל לאכול בחדר המבצעים.
לאחר מכן היינו יושבים בחדר ושומעים את הדיסקים שהוא מאוד אוהב
מטאליקה והיהודים שהוא אמר שהם תמיד דיברו על מה שהוא חושב
ובשילוב לזה היה להם מוזיקה נפלאה ושונה מהטרנד החולף שהעולם
היה שרוי בו.
בכל שנה היה טורניר קטרגל זוגי במלון, מאיר ואני היינו צוות
מעולה ותמיד הייתי מצפה לזה, ההורים שלנו צופים בנו בגאווה
ומאיר שהיה שחקן לשעבר של בני יהודה שציפו לו עתיד מזהיר ויתר
על הרעיון ופנה לחלום השני שלו יחידה קרבית, עדיין במשחקים
הבודדים שאנו הולכים ביחד מאיר היה מצביע לי על שחקנים ואומר
לי שהם ששיחק עימם ונראה על פניו שהרגשת פספוס ועצב צבעה את
לחייו.
ביום השלישי שחצי טיול עוד לפנינו ארזנו את חפצינו ונסענו
לחושות בסיני, ההורים שלי שלמרות גילם המתבגר אשר היו צבריים
במקורם תמיד היו הפעלתניים מבינינו ושנהם היו חובבני צלילה וים
דבר שהיה
בשפע בסיני, אני ומאיר היינו נהנים משקט, משחקי שש בש וחומוס
נוזלי ששחה בשמן זית ריחני כשברקע נוף שכאילו נלקח מתמונה
מרחוב אילת שילוב של ים טורקיז ועצי דקל פורחים.
באמצע ההשתזפות ובעת קריאת אחד המדורים המעניינים בעיתון השבת
הפלאפון של מאיר צלצל, מאיר שתמיד נראה מתוח בשיחותיו נראה היה
עצבני וכועס ובזמן שיחתו נשך את השפה כאילו הוא מחזיק את עצמו
מלהתפוצץ. מאיר אסף את המשפחה ואמר שהוא חייב לקצר את החופשה
ושהוא בטוח שנעשה חיים משוגעים בלעדיו, אבא שלי שדיבר בשם כל
המשפחה אמר שכולנו נלך ותמצת את זה במילה אחת מיצינו.
הנסיעה חזרה הייתה שקטה יותר מאיר שהיה מהורהר מאוד בהה בחלון
ואני שהייתי מאוד עייף נרדמתי עד אשדוד. מאיר שהגיע הביתה ארז
תיק מהר מאוד ויצא בחיפזון להספיק לאוטובוס שיוצא לירושלים
ומשם לרמאללה.
שבוע עבר מאז מאיר התקשר לא דאגנו כי זה היה עניין שבשגרה אבל
ציפיתי שאולי מאיר יפתיע אותנו ויגיע לארוחת ליל הסדר.
אבל הפתיע אותנו משהו אחר, בעודנו מברכים ביד חזקה ובזרוע
נטויה על הבשר הטעים טלפון קטע את הטעימה, אבא שענה לשיחה החל
להלבין כסיד ושניתק את השיחה היה מאוד מבולבל ומלמל על זה
שמאיר נפצע באורח אנוש בהיתקלות והוא מאושפז בירושלים. השולחן
הערוך שלפני דקות מס' היה צבעוני ומגוון נשאר מיותם מסועדים,
כאשר הגענו לבית החולים הבנו שאת מאיר היפה מאיר השרירי והשנון
לא נראה יותר.
בימים הראשונים התפללתי שהוא יחזור למה שהיה, אבל לאחר מכן
שהבנתי כמה הוא סובל בתוך תוכי רציתי שמי שאולי נמצא שם למעלה
יגאל אותו מייסוריו.
אני עדיין יושב כל יום שישי בשעה 12 בתחנת האוטובוס בשכונה
ומצפה שאולי הדלת תיפתח ו...