נקרעים אחד מהשני, באטיות משוועת
כמו עוורים ממשיכים ללכת
לא מקשיבים לקולות הבכי הדוממים
שעולים חרישית מהפינות האפלות

פעם.. פעם היינו כולם יחד
כמו אגרוף ברזל נפצנו את דרכנו בעולם
רעבים, מאושרים, חסרי דאגה
ויותר מכל, אוהבים.. אוהבים את הכל

וככה פתאום, נפתחות האצבעות לרווחה
מטילות אותנו אל עבר הלא כלום
זרעים שנפוצו אל הרוח, נחבטים באדמה הקרה
ללא המחסה המוכר והטוב

כל אחד מתחפר בעצמו, מחפש טיפה של חום
ולו רק בכדי לשרוד
והחומות שנבנות, מפרידות ביננו
חברי ילדות, שברחה ואינה
משאירה מאחוריה תמימות מחוללת
לא ילדה חסרת ישע, לא בתולה נאווה

אני נלחם, בכל הכוח, מנסה להאחז בעבר
הרך, המלטף, חסר הדאגות
אך אתם מסתכלים עלי, במבט מעורר רחמים
משאירים אותי על גדר התיל עליה שכבתי למענכם
בעוד רגלכם לא משאירות לי דבר מלבד אבק
שנכנס לי לעיניים, ומייבש את הדמעות

הכל.. הכל הייתי עושה בשבילכם
לו רק הייתם עוזרים טיפה של אומץ, מחכים שניה אחת
ומבקשים...