אני רואה רק קשתות. אלפי קרניים מחליפות צבעים. הן חולפות על
פני רוח על מכוניות ושלוליות מים. בדיוק בשניה לפני שהמים
קופאים בחורף, ממש לפני התגבשות הכוכב השקוף הראשון, קשת פראית
מתיזה על הכל בצבעים מהפנטים. האם תצליח לראות את הצבעים בילדה
לפני שתקפא לגמרי, לפני שתתגבש ותהיה שקופה כל כך? איך תלכוד
את הקשת?
אני קולעת צמות בשערי. אני קולעת בהגיון תמיד כל כך קרוב אבל
כל כך רחוק למטרה. קולעת ופורמת פורמת ונקלעת לסבך קשרים טעוני
חשמל. אני טוענת שנולדנו לחלום.

אני מתעוררת מהזיה מפתה שחלמתי. אני חולמת שלא אתעורר עוד שוב.
שם בתוך ראשי כשעיני עצומות ועישונים מתרוצצים במהירות בחיפוש
אחר מה שמוצאים בתוך החושך, אני רואה עצמי בורחת. בתוך סמטאות
זוהרות אני מגששת רגלי אל עבר אדמה אחרת. אני מאבדת אותך בין
אלפי אנשים ומוצאת אותך מחכה לי במקום אחר. אנחנו עוזבות כי מה
כבר יש לנו כאן, כי מה שאין פה אולי קיים שם, כי אולי רק לרגע
לא נצטרך להסתכל אחורה בשביל לחייך. כמה פשוט.
כמה פשוט לעוף ליפול לרוץ הרחק, להתפלח לתוך רכבת שנוסעת על
הים, לא לשאול למה.

פתאום מתעוררת כי דורש השעון שוב שאציית לזמן, והזמן מתקתק בי
שאציית לשמש. השמש תיקח עוד סיבוב, ותלגום 24 כוסות שכר אחת
לכל שעה לחיי המתוקים, המטושטשים, הזמניים, המתקתקים. אותם
אחיה הרחק מליטופי קרניה. אעדיף ללגום במקומה את חיי למחשבת
חלום המשחרר לרוויה. תסלח לי השמש ויסלח הסיבוב, שאני נעצמת.

אני חוזרת אל תוך הרכבת הכיוון השתנה אנחנו חוזרות הביתה. הדרך
מתפתלת הרכבת עוזבת את הים, עכשיו הכל מסביבי מדבר ושקט. אני
צריכה לכוון את הרכבת לשמור עליה שלא תסטה מהמסילה. ידי גדלות
לפתע ומקבלות כוח, אני מרחפת מעל הרכבת ומכוונת אותה. אני
חייבת לשמור עליה שלא תסחף מהמסילה בפניות החדות, שלא תאבד
באמצע המידבר. כמו ילדה משחקת ברכבות מתנגשות. מי יותר מהירה?
מי תתנגש ראשונה בקיר הבטון? וכל כך קשה לי לאחוז בה, אני כל
כך רועדת כשהיא סוטה.
בחזרה למדרכות, רחובות זוהרים פחות. תחנת הרכבת הפכה לדוכן
פרחים.
אני חוששת שכשאחזור לא יהיה בבית אף אחד שיחייך אלי. ואז תוקפת
אותי מחשבה שאולי פניהם העיפות יחייכו לפרחים. אני מחפשת בכיסי
טבעות כסופות מרשרשות, אך במקומם אני מגלה חורים. אני נזכרת
בזיכוי ישן שיש לי בחנות הפרחים הזאת. כנראה שכבר הייתי כאן,
בחלום אחר או אולי במציאות. אני קונה לאמא שני וורדים לבנים,
ופרח אחר כתום ענקי. הפרח הכתום הוא פרח נדיר שלא צומח באקלים
הארץ, עלי הכותרת שלו ענקיים ועבים, והאבקנים שלו מחוברים אל
הלב בצינורות צוף ארוכים שנראים כמו ציפורניים חדות.

אני בבית, ערב, אמא ניצבת מולי. היא לא שמה לב שבכלל לא הייתי,
היא רק שואלת למה כשחזרתי אתמול מהים הבאתי איתי דיונות של חול
(בשאיפה להפוך את האמבטיה למגרש חול ציבורי), ולא ניקיתי אחרי.
רציתי להגיד לה שזה לא הגיוני, שאתמול הייתי רחוק, ולא בים,
ולא בחול, ולא חזרתי. אבל במקום כל זה רק חייכתי כדי לא להבהיל
אותה. כדי שלא אצטרך להסביר, את מה שלא מובן לי. אז הייתי
שקטה. הראיתי לה את הפרחים שקניתי, והיא לקחה אותם אליה. באותה
שניה קפאו עיני על אותו ציור שציירתי על אחד הקירות בבית. ציור
של אותו הפרח עם אותם העלים ואותם הציפורניים רק שצבעו היה
סגול.
התקרבתי אל הציור ונגעתי בו, שמתי לב פתאום שציור הפרח שהייתי
בטוחה בדיוק ובריאליסטיות שלו, נראה שטוח, דבוק לקיר, והרבה
פחות יפה מהפרח האמיתי. אני מתחילה לחשוש שאמיתותם של דברים
בזיכרוני דרך עיניי היחידות מתעוות ובורא דבר חדש. התחלתי
להטיל ספק בכוחי ליצור ממד נוסף, ורתיעה מהנוחיות והקלות בה
אני מגמשת את הקווים ויוצרת חללים חלולים בקירות.
אז, כאילו מתוך רפלקס קדום המושרש במכניות שבו מתפקד גופי,
נפקחות עייני הפיזיות הנועדות לקלוט אור ולעבדו לצבעים וקווים
ודמיות אל הבוקר. כל הלילה נעלם, ובמקומו ניצבת השמש המקרקרת
ומנקרת בעפעפי כמו תרנגול גאה. לבסוף אני נכנעת לה ומשחררת את
הפרח הכתום, את הרכבת, את הרחובות הזוהרים, את האין סופיות
שמציע לי דמיוני בלילות עמוסים שכאלה: להתפזר באוויר. במהירות
אני מסתגלת לחוקיות שחוקה של גבולות.


ואולי היה זה רק חלום, ואולי זה לא משנה.
ההפרדה בין הקיים ללא קיים הוא בזיכרון. כשהזיכרון מטשטש גם
הקיים נחלם. ההפרדה בין חלום למציאות הוא חוסר אמונה בהגשמת
המחשבה. הגבולות חוסמים את המחשבה. כשנופל גבול, העולמות
נמזגים זה לזה מתערבבים ויוצרים חדש. צריך לתת לצבעים לצבוע
ולא לאטום את האור. צריך לעלות טמפרטורות, ופעימות לב. צריך
לסלול רכבות דוהרות על גלי מי מלח. ועוד...
אבל הלחישה השואגת לי בבטן להגשים לא תעלם. אני לא אשאר ערה
פעורת עיניים רק כדי למצוא שנשארתי חולה, או שנשארתי ריקה, או
שפשוט וויתרתי.
עד ההתפכחות אני מתעטפת בקורי שינה כגולם השואף לכנפי פרפר.
אצבוט את עצמי מדי פעם לפעם, אאיר את עייני לעולם הזה, שיזכה
בהן רק במבט חטוף. עד שאגשים, עד שגם בהכרה ארגיש את עצמי
קיימת. ושוב אחלום.