קצה העולם פוער את לועו ומתגרה בי בשטניות
נועזת
מחרידה.
יכולתי ממש להרגיש
את כיפת השמיים מתנפצת למיליוני רסיסים
שפוגעים בי
אחד אחד,
כל אחד מהם בכוח חדש ומיוחד.
מאיץ ברוחי
המקרטעת
להתמודד
לחוות
לא לברוח.
מקבע
כל עצב ושריר למקומו,
לא משאיר לי ברירה אלא לקבל את הכאב
כמו שהוא,
שהרי את ההזדמנות שלי ניצלתי כבר.
את הבריחה
הכביכול גדולה של חיי
כבר עשיתי,
ועתה
לא נותרה לי אפשרות אחרת.
יכולתי להרגיש
אותם לועגים לי,
רסיסים,
על ניצול ההזדמנות הזו,
לוחשים וצועקים בו זמנית
המוני הקולות הקטנים שהתרוצצו בראשי באותה עת.
מטיחים בי את החטאי.
כל זה רק בגלל שנפלה עלי הבנה
התרסקה
ששום דבר
לא
בטוח.
בילדותי תמיד היה לי את הפחד
הזה, שאין לי מה לעשות בעולם הזה
שהכול כבר נעשה
נחקר
נשאל
נענה.
כמה אירוני, שבסופו של דבר,
הפחד הכי גדול שלי
בחיי כביכול המבוגרים הוא שיש עוד כל כך הרבה
לעשות
לחקור
לשאול
לענות.

כך הוצפתי

לא אוכל