ארבעים אלף איש עומדים על במה ומסתכלים עליי, אני קצת נבוך, כל
אחד היה נבוך אם היו מסתכלים עליו ארבעים אלף איש. העניין הוא
שהם על הבמה ואני בקידמתה, יותר נמוך, גם פיזית. והנה היא
מתחילה, ההצגה על שתי נמלים שחורות כמו פחם שחיפשו חור בסגנון
מקסיקני, רק בשביל שיוכלו לשבת ולעשן קטורת. אני מסתכל ונבלע
במילים, במוסיקה, בסיטואציה ופתאום הכל נעלם, אני רואה את עצמי
מרחוק, נקודה קטנה ביקום, בורג קטן בכל המערכת, אך עם יעוד, עם
הכוונה וכוונה, אני יודע שיש מטרה להיותי פה מכיוון שהיו שם רק
כמה נקודות, נקודות בצבע ורוד כהה כאלה, חלקן היו ריבועים
וחלקן משולשים, כמו קונוס, כמו גביע של גלידה בטעם של חול. צבע
אדום חזק התפשט לפתע וסתר לי על האוזן, ציקלאווין קראו לזה
פעם...
ריח חזק של שתי מטריות אחרי מבול התפשט וחדר לי לתוך נחיר
שמאל, נהניתי, זה היה ריח טוב, כמו של ילד, לפני שמכניסים אותו
לתוך סיר ומבשלים אותו לארוחת ערב, הרגשתי משהו מכה בי מבפנים,
הסתכלתי וראיתי משהו דמוי מקל מנסה לפרוץ החוצה בכוח, זה כאב,
סבלתי, צרחתי, אבל הוא לא הפסיק ובעזרת אפקט קולי של 'פוף',
כמו בלון קטן שמתפוצץ הוא קרע את העור ופרץ החוצה עם חברה שלו,
דלילה קראו לה, בחורה נאה, לפחות לטעמי. הדם זרם, העור היה
תלוי על קצוותיו ולפתע קפאתי, ראיתי אור צהוב מתקרב ומתרחק,
הסתכלתי לצדדים ושמתי לב שאני על נדנדה בתוך חדר חשוך מלבד
מנורה צהובה שהייתה תלויה מול אפי, אי אפשר היה לעצור את
הנדנדה, היה ענק בן אלפיים שדחף אותה ונידנד אותי מאחור, לא
רציתי להתעסק איתו אז פשוט קפצתי, מצאתי את עצמי נופל בכוח
מצטבר של מינוס חמש וחצי קמ"ש, הגעתי לשמיים אך הם היו ירוקים,
היו שם עננים ודובים לבנים שעשו לי כמה תנועות מגונות, היו גם
כמה צעקות, קללות כנראה, לכיווני, התעלמתי, יכולתי להגיב אך מי
רוצה להתעסק עם דובים לבנים על שטח של עננים ירוקים? פניתי
ימינה מהמצלמה כדי להשתין אך קפץ לו לפתע עכבר סגול בשם רפי,
הוא סיפר לי על דודתו שמחה ועל שירותה הצבאי הכושל, איך העיפו
אותה מקרבי בגלל שהייתה חצופה מדי, אמרתי שזה לא איכפת לי ורפי
כנראה נעלב, הבנתי לפי הפרצוף העצוב.
למי איכפת.
לי לא.
ולכם כן?
כי לי לא...
ממש לא.
אפילו לא קצת...