געגועים למישהו.
תסכול.
לדעת שהוא שם, מה הוא עושה?!
על מה הוא חושב עכשיו?
לא קור, לא בית קברות, לא לבכות לאבן קפואה, געגועים למישהו
מוחשי שיושב שם, רחוק ממני, מעשן עכשיו, קורא... מי יודע מה?
הלוואי שידעתי. געגועים לחום שעוטף גם ממרחק, לפרפרים בבטן,
להתרגשות שמציפה אותי כששמו מהבהב על מסך הפלאפון שלי.
געגועים. ובתוך גל התסכול העצב והגעגועים נותר קצה קטן, חוט
דקיק של תקוה שאולי יחזור. יחשוב ויחזור.
אולי...
עוד קצת זמן, מרגיעים. עוד קצת. תקווה. שלמרות כי נראה שאין
היא עוזרת, וגם כך את מתמוטטת, לא אוכלת, רק רוצה לא להרגיש.
לאבד את ההכרה ורק כדי לא להרגיש את הכאב האיום הזה, החיסרון
שממלא כל פיסה בגוף. ולפתע מגיע הרגע שאת מבינה כי גם לתקוה
אין עוד שום תקוה. שאין סיכוי, והחלום מתנפץ, ומתפוגג לו. ברגע
הנורא הזה שאת מבינה שזה נגמר באמת ושאסור להאחז אפילו בתקוה
הקלושה. כי הוא כל כך רחוק ממך, כל כך רחוק. לא הכעס, לא הזמן,
כל זה כבר לא משנה ולא משחק תפקיד. תירוצים... הכל הבל. הכל
מסתכם באמון. וברגע שאת מבינה שזה המפתח לכל, ושזה התפוגג לו.
זה הרגע בו את מבינה שהכל נגמר, ואין למה לשוות ולחכות, כי זה
פשוט לא יקרה. כי נגמרה לו האמונה בך. וברגע שזה קרה נחרץ הדין
וזהו. אין מה לעשות יותר, שום דבר לא ישנה את זה. והכל מעורפל
עכשיו, הכרית כבר ספוגה, העיניים שורפות, והבטן מכווצת מרעב אך
הפה נחסם ולא נותן לדבר לעבור דרכו. יאוש. הזמן לא זז. כל שניה
נדמה כמתארכת לשעה. איך זה יגמר? מתי ירפה הכאב הנורא הזה
שממאן לעזוב אותי? האם בכלל? מוכרחים, אני יודעת, זקוקים לי,
אבל עוד כואב. אלוהים מה הוא עושה עכשיו? את הכל הייתי נותנת
ולו להרגיש שוב את האהבה שעטפה אותי, את החום והדאגה שהקרין
כשרק היה יכול. געגועים... רק להניח שוב את ראשי על חזהו
ולהרגיש מוגנת ובטוחה.
ואהובה. אהובה. געגועים.