באיזשהו שלב הכל הופך לקצת סלט אז צריך קצת סבלנות כשאני מבלבל
דברים או גולש כי אני תמיד אומר את האמת ואם לא מפריעים
ומתפרצים אז אני אפילו מסיים די מהר.

בפעם השישית שהתקשרנו אליו הוא עדיין לא ענה, במצב נורמלי אולי
היינו מוותרים אבל זה לא היה מצב נורמלי, זה אף פעם לא מצב
נורמלי.
בשלוש בלילה כבר קילפנו בננות ושמנו במיקרו לייבש. התווכחנו
שעה אם צריך לייבש אותם במיקרו או בתנור ובסוף התעצלנו אז
חיממנו אותם במיקרו.
באחת נסענו לרעננה ואח"כ המשכנו לנתניה, שישה אנשים בג'אסטי זה
לא מחזה נעים וקשה להגיד שלא משכנו תשומת לב. מושיקו היה צריך
להשתין אז עצרנו בשוליים, אני שכבתי עליו אז נאלצתי לזחול
החוצה בשביל לתת לו לצאת, נפלתי על כתם שמן.

מלך הלטאות אמר פעם שכשזוחלים כל היום על הבטן לא צריך להתפלא
שמדי פעם חוטפים מכות על העורף.

לא משנה, לא משנה, לא משנה, לא משנה... הוא שינן את המנטרה שלו
במשך פרק זמן בלתי ידוע, בהתחלה הקול הדהד בראשו בלבד אולם לאט
הוא החל לזחול אל מחוץ לראשו, תחילה בלחש אבל די מהר התגבר
קולו והפך לצעקות קולניות. הנעל שפגעה בראשו גרמה לו לסתום.
אולי זאת לא הייתה נעל כי החור המדמם שנפער בראשו לא נגרם בגלל
נעל, אולי אגרטל, אולי אבן. וטוב שכך, טוב שיסתום, טוב שלא
ינשום כי הוא עולה פה לכולם על העצבים ומי שזוחל כל היום על
הבטן שלא יתפלא שמדי פעם הוא חוטף מכות על העורף, או המצח, או
הגב, או הברכיים... שלא יתפלא אם כל החברים שלו יקומו יום אחד
ויסקלו אותו, שילמד כבר לסתום את הפה.
בשש כבר היינו בבצרה, קיבוץ נחמד זה, אנשים יפים, שמש נקייה יש
להם לא כמו המוכתמת של ת"א. גם בבצרה העלנו חרס וכבר התחלתי
לדמיין בראשי שבכלל שכחנו מה אנחנו מחפשים, כנראה שהיינו
לוזרים גדולים אם במשך לילה שלם לא מצאנו כלום, אפילו נרקומנים
לא הצלחנו להיות כמו שצריך, אולי זה הפינוקים מהילדות או חוסר
מזל.
מושיקו רצה להשאיר את ג'ים על המדרכה בקיבוץ, הוא אמר שנמאס לו
מהאמריקאי המזדיין ומהמבטא המסריח שלו ושבכלל אין ממנו שום
תועלת, הוא סתם מדמם ותופס מקום. מקום באמת לא היה לנו, גם
אהבה גדולה לג'ים לא הייתה שם אבל החלטנו שלא כדאי להשאיר אותו
בבצרה כי זה עלול לעורר חשדות.
בתשע כבר סידרנו שקי שינה בבן שמן, בדרך עוד הספקנו לעבור
בצומת קסם ולהשאיר שם את ג'ים. קצת ריחמתי על ג'ים, כנראה שהכל
היה קנאה, קנאה בעיניים הכחולות והשער הבלונדיני של ג'ים,
בדולרים שבחשבון הבנק שלו והמבטא האמריקאי שגורם לבנות להרטיב.
דנה פעם אמרה לי שזה שטויות וזה בכלל לא עושה לה את זה, היא
בעצמה מעדיפה איזה בוסקילה שידע לעשות את העבודה, אבל דנה
דפוקה בשכל מאז שהיא חזרה מסיני אז אני בכלל לא יודע למה אני
מדבר איתה.
התהפכתי מצד לצד ולא הצלחתי להרדם, כנראה שאני ממש ילד שמנת,
אף פעם לא יצאתי לטיולים בצופים, גם לשבוע גדנ"ע לא הלכתי
והמקום היחיד שצה"ל שלח אותי אליו היה הקב"ן. נכון ששיחקתי
אותה במשרד שלו, המצאתי מחלות נפש שלא קיימות בשביל שישחרר
אותי. הקב"ן הצליח לקרוא את כל המשחקים וההצגות שלי ושחרר אותי
כי כנראה שמשהו באמת לא היה שם בסדר.
ב12- כבר ספרתי 20 שעות עירנות מצידי. עירנות היא כנראה לא
המילה המתאימה כי עירני בהחלט לא הייתי. קצת פחדתי שאחרי ג'ים
אני הולך להיות הבא בתור, פחדתי שהולכים להשאיר אותי. בשבילי
החברים שלי היו כל החיים שלי, אהבתי אותם ככל הנראה אפילו יותר
מההורים.
נהייתי קצת אובססיבי בקשר לזמן, או לשעה, שמתי לב שהזמן רץ
הרבה יותר מהר מאשר פעם.

אבא הדליק סיגריה, פרליאמנט ארוך, הייתה לי נטייה לשים לב
לפרטים כאלה, אח"כ אבא הרים סכין ודקר אותי, אפילו לא חשבתי
להתנגד, אני לא הטיפוס שמתנגד. זאת הייתה סכין המטבח הגדולה
שלנו, עם הידית השחורה, והדם המסריח שלי לכלך את הסדינים
הנקיים שאמא רק היום שמה, היא אפילו סידרה את הכריות איך שאני
אוהב, ידעתי שהיא הולכת לכעוס כי זה כתמים שקשה להוריד.

בחמש הורדנו את בוריס בבית, בוריס תמיד היה מעפאן, כנראה שזה
באופי הרוסי שלו להיות ילד טוב של אמא, כנראה שהתמכרויות
וגמילות בא לו בכיף כשאבא היה מוציא את החגורה ובכלל כל הקטע
הזה תאם את התאוריה שלי על רוסים, אבל לא משנה.
בשעה שכבר הפסקתי לעקוב אחרי השעה התיישבנו לאכול. כבר הפסקתי
להתייחס לארועים כחלק מהמציאות כי לפעמים היה לי קשה להתמודד.
כ"ץ הסביר לי שאני מתנתק במצבים כאלה, אבל מי בכלל רוצה להקשיב
לכ"ץ, הוא חתיכת פדופיל.
אלי חטף יסורי מצפון, הוא התחיל לבכות כמו ילדה קטנה, אמר שלא
נצא בזול אחרי כל מה שעשינו לג'ים. מושיקו ודוד הסבירו לו שלא
היו הרבה ברירות והוא סתם בקריז, אפילו אני עשיתי כן עם הראש.

ישבתי על כסא גלגלים, לא עשיתי צחוק באמת שלא, באמת ובתמים
שניסיתי לקום בכל הכח אבל לא הצלחתי. בסוף ויתרתי, ויתרתי גם
על החבל שהיה תלוי מהתקרה. שתיתי בקבוק וודקה ובלעתי איזה
כדורים שמצאתי במקרר, הקאתי. לוזר.

"לדוד שלי ניסים היו אחלה תוכניות..." דוד השתעל "אבל ראסמי
שאני לא רואה איך אנחנו מרימים ג'וב בסדר גודל כזה."
"אם נפטר משני אלה יהיה הרבה יותר קל."
בצידו השני של החדר אלי ישב וקסס ציפורניים, הוא היה קטטוני
כמו שכ"ץ אמר. אני שכבתי על הספה של איילת ובכל הכח ניסיתי
להרדם. מושיקו ודוד ישבו מתחת לענן עשן, מדברים מהר ובשקט.
מושיקו תיפף בעצבנות על השולחן ואני הייתי שבוי של האצבעות
שלו, עוקב אחרי כל תנועה ותנועה. לאיילת יש שעון קיר, מאלה
שמקבלים מתנה בחגים, את השעה לא הצלחתי לראות.
"אז למה לא תחנת דלק?"
"כי כל מתדלק סוחב על עצמו את הכסף וכולם משלמים בכלל בויזה."
"אז דווקא חנות של רוסים אתה רוצה לקחת? אני לא מבין מה
הקטע."
"דוד ניסים לא היה פריאר הוא בדק את כל הקטע, הוא היה ספץ
בעבודה שלו. כל הזמן הוא סיפר לי שהרוסים עובדים המון בשחור,
זה אומר הרבה מזומן לא רשום שהם לא יכולים להצהיר עליו, כלומר
הוא לא קיים. יענו אנחנו שודדים אותו והפריאר לא יכול לקרוא
למניאק, העיקר לא לירות באף אחד."
"דוד 'שך ראסמי לא פריאר."
"רק צריך להפטר משני אלה, שגם לא יפתחו את הפה על ג'ים ולא
יסתבכו לנו בין הרגליים."

לדוד בכלל לא היה שום דוד ניסים, דוד פשוט אהב לשקר, היה לו
קטע כזה שהוא אהב לראות כמה רחוק הוא מסוגל לקחת אנשים ואיזה
שטויות הוא יכול לגרום להם לעשות. הוא לא באמת התכוון שמושיקו
יקבור את אלי, בטח לא כשהוא בחיים, הוא פשוט כמו שכ"ץ אומר
זקוק לתשומת לב בגלל בעיות בבית או משהו, אז אולי הוא צריך
לתעל את האנרגיות שלו למקום חיובי יותר. ואולי גם אני לפעמים
מבלבל בין כל מיני דברים ולפעמים אני מדבר ורק אח"כ חושב אבל
כ"ץ אומר אומר שאני ממש מתקדם ולא באמת התכוונתי ממקודם שקראתי
לו פדופיל...
הסניגור קם בגסות וביקש לציין, למען הפרוטוקול, שאני נוטל סמים
נרקוטיים ותרופות וגם הקריא רשימה שלמה. הוא ביקש לפסול את
עדותי או לפחות לשלוח אותי להסתכלות לקביעת כשירותי. השופט
התחיל לענות לו... טוב לא משנה.