יושבים בחוף על צוק... זאת אמורה להיות ארוחה רומנטית...
אתה אוהב אותי ואני... אני לא בטוחה שגם אני אותך...
אני רואה את הים וזה מזכיר לי משהו, יותר נכון מישהו.
אתה מביט בי ורואה דמעה...
דמעה שאני לא יכולה להסביר... במיוחד לא לך...
אתה מתחיל לשאול... לחקור... להתעקש...
ואני, כמו תמיד, שותקת...
זה לא בגללך וזה לא בגלל משהו שעשית או אמרת.
אני רוצה לשתוק עכשיו...
עזוב אותי במנוחה...
אחרי כמה דקות פרצתי בבכי, כי כבר לא יכולתי יותר.
אמרת משהו, לא זוכרת מה, וזה מה שהצית אותי.
לקחתי את הספר וזרקתי אותו בכל הכוח עליך.
היו שם עוד כמה דברים, ולא התאפקתי שלא לזרוק גם אותם.
איבדתי שליטה.
תסלח לי.
באותו יום נרגעתי, אבל אתה לא יודע מה קורה לי בלילות, ואתה לא
יודע שלפעמים כשאתה מכבה את האורות אני בוכה בשקט, שאתה לא
תשמע...
כואב לי, והכאב לא נפסק.
אפילו שאתה אוהב אותי כל כך.
תסלח לי.
אתה אוהב אותי ואני... אני לא בטוחה שגם אני אותך...