מתיישב בפרצוף חצי כנוע ,
מחפש את הדרכים לרגש את לבך.
אני דופק את הדברים אכול בלוע,
ואז מתפלא כשאני לא לצידך.
ואת מתבוננת בי, בוחנת שפתיי,
מה הם יגידו לך? או האם הן ישקו?
ואני שותק בתוך ים של מילותיי ,
דממה שחותכת את הדברים שיכו.
מתלבט אם לומר לך דברים בלחש,
שלא תשמעי ותקרבי את אוזנך.
ואז אלקק עם לשוני, כמו כלב תחש ,
מיוחם מחפש מקומות בגופך.
דממה חותכת את הדברים שעולים בי,
חלקם רומנטיים, חלקם שובבים.
ובמבטך מצטיירת כאיך לא החדרתי,
את הקצה המחודד, אנחנו לא אוהבים .
מצטיירת כשקטה או כזונה מיתממת ,
שותקת מחכה ולפעמים זורקת סימן .
מייבבת בדממה , ככלבה מיוחמת ,
חבל לך וחבל לי , חבל לנו על הזמן... |