[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי יודע
/
המסע לאירופה

פעם אחת שיעור הסטוריה התבטל. אז במקום לשחרר אותנו הביתה (זו
הייתה שעה אחרונה לאותו יום) בא מורה מחליף. הוא היה שונה מכל
המורים שלימדו אותנו. היו לו שיער חום, ומשקפיים, ועור לבן,
כמוני.

כל הילדים בכיתה הביטו בו במבט של סלידה ותיעוב כשסיפר על
אירופה. זה בכלל לא היה בתוכנית הלימודים.
אירופה היא יבשת גדולה, מוקפת מים ועננים.
באירופה, הקידמה שולטת, כהי עור ובהירי עור גרים זה לצד זה,
וכל הזמן ממציאים מכונות חדשות, שעושות את החיים יותר קלים.
מכונות, אלקטרוניקה, גלובליזציה, המון מילים שלא הבנתי. אבל
הייתי מרותק כל ההרצאה, ואפילו נשארתי אחרון כדי לדבר עם המורה
המחליף.

"חם שם, באירופה?" שאלתי.
"לא, לא חם בכלל. די קר אפילו," הוא ענה.
"והשמש?"
"כמעט ואין," הוא ענה בקוצר רוח, "ועכשיו אני חייב ללכת,
להתראות."
"להתראות," עניתי. ידעתי שלא אראה אותו יותר לעולם.

"שאלת אותו על אירופה, מה?" צעק עלי יוחאי, הבריון של הכיתה.
המון ילדים חיכו לי מחוץ לדלת. יוחאי דחף אותי ונפלתי על
הרצפה, מחפש את משקפיי.
הוא הרים אותן והעביר אותם מיד ליד.
"תעזוב אותי," גמגמתי, "ותביא לי את המשקפיים." הוא צחק. כמה
ילדים באו מתוך המעגל ובעטו בי.
יוחאי זרק את המשקפיים על הרצפה. פלטתי "תודה," חלוש והרכבתי
אותם על אפי. הם היו שבורים לגמרי.
יוחאי צחק שוב: "הנה המשקפיים שלך!" ילד אחד צעק: "אשכנזי
מלוכלך," וזרק עליי אבן.

הלכתי הביתה פולט אנקת כאב בכל צעד, עורי הבהיר מאדים מהשמש
בכל דקה שעוברת. בלוטות הזיעה העייפות שלי גרמו לרטיבות מגעילה
בכל גופי. הוצאתי בקבוק מים מהתיק כדי לשתות וגיליתי שהוא
ריק.
הגעתי הביתה חבול ושרוט, בוכה ומזיע, מיובש ושרוף מהשמש.
זרקתי את התיק ליד דלת הכניסה.
אבא לא הופתע בכלל. הוא הוציא מהמגרה עוד זוג משקפיים חדש, זהה
לקודם לגמרי, ואמר שיהיה בסדר. למה שיהיה מופתע? הרי הדברים
האלו קורים לי יותר ויותר בזמן האחרון.

פעם קראתי באנציקלופדיה, עוד לפני שהספרים הוחרמו, שלפני הרבה
זמן, השמש לא הייתה חמה כל כך. עד שיום אחד הוכנס לשימוש סוג
חדש של מזגנים, והחור באוזון הכפיל את עצמו. השמש הפכה למסרטנת
ומליוני בהירי עור מתו ממחלות. הצמחים התייבשו מהקרינה ורוב
בעלי החיים שהיו בישראל נכחדו.

למחרת הלכתי לבית הספר ודיברתי עם החברים שלי. סיפרתי להם על
אירופה, ארץ קסומה עם גשם ועננים, שם אף אחד לא יצחק עלינו,
ונהיה כמו כולם, אולי אפילו יותר טובים. רובם לא הסכימו, אמרו
שההורים לא ירשו, ושטוב כאן, בסך הכל. עמדתי על הספסל והתחלתי
לצעוק שבזמן האחרון אנחנו נחשבים יותר גרועים מזבל בגלל צבע
העור, ושהאפליה הזו כבר לא ניתנת לתיקון. אמרתי שזה רק יהיה
יותר ויותר גרוע, ושאם לא נברח מפה מהר, דברים רעים יקרו.

בדרך לכיתה שני ילדים פנו אליי, אחד הציג את עצמו בשם אורן.
אורן היה עם שיער לבן, ועיניים אדומות. אסור לו להיות יותר מדי
זמן בשמש, אבל הוא חייב. אורן הסתובב עם מטריה כל הזמן, כדי
להגן על עצמו, ומרח אינספור קרם הגנה, תכשיר שאפשר לקנות רק אם
מכירים את המקומות הנכונים. לפעמים הוא היה חוטף איזו דלקת,
שאף פעם הוא לא דיבר איתנו עליה, והיה שוכב איזה שבוע בבית.
אורן אמר שזה נשמע כמו רעיון טוב, והוא מוכן להצטרף רק אם זה
לא מסוכן.
"גם אני מוכנה להצטרף, ולא אכפת לי מה יקרה. הכל עדיף מהמקום
הזה," אמרה ילדה עם שיער כתום, ונמשים. קראו לה ורד. היא הייתה
ממש יפה.
חייכתי ואמרתי להם שניפגש בגן המשחקים אחרי בית הספר.

בכיתה היה שיעור מדעים. במדעים אני ממש טוב, בגלל כל הספרים
שאני קורא. כבר אין כמעט דברים כאלה היום, אבל אבא מחביא ספריה
שלמה בעליית הגג.
המורה דיברה על ההבדלים בצבעי העור, ועל פיגמנטים של צבע. היה
ממש מעניין. אף אחד לא אמר כלום כשהשתתפתי יותר מדי בשיעור,
אבל הרגשתי את השנאה במבטים. שנאה תהומית. אחרי שהשיעור נגמר
רצתי מיד אל גן המשחקים, כדי שיוחאי והחבורה שלו לא ירביצו לי
שוב.

"אז מה התוכנית שלך?" שאלה אותי ורד. היה קשה לי להסיר את מבטי
ממנה, אבל בסוף הצלחתי. הסתכלתי על אורן, שנראה ממש מצחיק עם
משקפי השמש, המטריה והתיק הגדול, ואמרתי שצריך להגיע לאירופה.
"אבל אירופה זה רחוק!" הוא אמר
"לא צריך ללכת ברגל, ניקח אוטובוס," השבתי.

ורד, שגם הייתה עם תיק גדול, אמרה שזה רעיון ממש טוב, והתחלנו
ללכת לתחנת האוטובוס. בדרך ראינו אישה וילד קטן.
"אמא, מה זה האנשים האלה?" הוא שאל
"אנשים מוזרים," היא עיוותה את פניה בכעס, "לבנים. אל תתקרב
אליהם."
אף אחד מאיתנו לא אמר מילה כשחלפנו ליד כהי עור רבים, שהביטו
בנו בתיעוב.

"אין כניסה לאשכנזים," אמר נהג האוטובוס.
"מה? למה?"
"וגם הילדה הזאת עם הנקודות על כל הגוף. ומה זה היצור הזה??
תעופו מפה! טינופת!" הוא צעק וסגר את הדלת.
אני לא ממש נעלבתי, כי אשכנזי זו לא ממש קללה לדעתי, אפילו
שאנשים רגילים מאוד היו מתרגזים אם היו קוראים להם ככה. אבל
לורד לא היו נקודות, היו נמשים, וזה דווקא היה נחמד, לא משהו
שצריך לשנוא.
לא נראה שזה ממש הזיז לורד, היא הייתה עסוקה בלעודד את אורן,
שכמעט פרץ בבכי. הלכתי לנסות עוד אוטובוסים והנהגים האחרים
גירשו אותי גם כן.

כשחזרתי אל החברים שלי ראיתי שאורן התאושש לגמרי. הוא גם אמר
שיש מקום שנקרא "שדה תעופה", ולמרות שזה קצת רחוק, ברגע שנצליח
לעלות על ציפור גדולה, תוך כמה שעות נגיע לאירופה.
ורד נראתה כועסת מתמיד. "אתה בא?" היא שאלה.
"בטח!" עניתי, "יש לי אפילו אטלס בתיק משיעור גאוגרפיה."
התחלנו ללכת.

כמה ימים אחרי אנחנו יושבים מתחת לעץ. ורד עייפה, אורן חולה
והעור שלי מלא בנקודות אדומות, אבל לא כמו של ורד. נקודות
בולטות, מגעילות, גדולות וכואבות כשנוגעים בהן.
"אנחנו צריכים לחזור הביתה," אומרת ורד, היא כולה אדומה לגמרי
עם עור מתקלף. "אורן צריך טיפול, אחרת הוא ימות."
למה הייתי חייב לנסות לקחת אותם לאירופה? בגללי אורן חולה
עכשיו, ובכלל לא בטוח שנגיע הביתה.
מכונית עברה שם. איש עם עור לבן פתח את הדלת ורץ אל אורן. הוא
אמר שאורן היה יותר מדי זמן בשמש, וזה עלול להרוג לבקנים.
"לבקן?" שאלתי והסתכלתי על ורד. גם היא לא ידעה.
"לא חשוב, אני אקח אתכם מכאן," האיש אמר.

כיף באירופה. האיש שהסיע אותנו במכונית לקח אותנו לבית שלו. זה
בית ממש גדול, עם המון חדרים ומשרתים כהי עור שמנקים בו כל
יום. אורן קיבל את הטיפול שהוא היה צריך והתאושש לגמרי. מורה
בא לפה כל יום ומעביר לו שיעורים פרטיים, שלא ייצא מהבית.
אני וורד חברים. אנחנו הולכים כל יום לבית הספר ולומדים על
אלקטרוניקה, ביולוגיה, פילוסופיה, מילים ארוכות כאלו.
הדבר היחיד שאני מצטער עליו, זה שלא אמרתי שלום לאבא. אני מאוד
דואג לו אחרי שקראתי בעיתון על המהפכה התימנית בישראל.

אבל בתוך תוכי אני יודע שהוא בסדר, הרי תמיד אפשר להוציא זוג
משקפיים חדש מהמגירה אחרי שיוחאי מרביץ לך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
I'm tarpped in
a little orange
box, please -
SEND HELP!


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/04 20:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי יודע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה