בחוץ אורית הוציאה סיגריה. המצית סרב להידלק. באצבע מיוזעת
לחצה שוב ושוב על הגלגל עד שזה ניתר ממקומו ונחת על החול
לרגליה. עכשיו הרשתה לעצמה לבכות. מבטי המשטמה של המנהל ופיסות
הנייר שהתגלגלו על הבמה רק גרמו לה לעמוד זקופה יותר, לא
להתפרק שם מול עיניים להוטות של מאות צופים. הסיגריה. אם תמצא
עכשיו איך להדליק אותה הכל יהיה בסדר.

"אש?" גבר צנום ומקריח הושיט לה מצית.
"אה, תודה. כן."
היא הושיטה יד לקחת את המצית, אבל הוא היה זריז וקרב את הלהבה
אל הסיגריה שעדיין הייתה נעוצה בזוית פיה. כשנרתעה לאחור
בבהלה, ויתר על המחווה האבירית והושיט לה שוב את המצית.
"יש לו אומץ, לבן שלך."
אורית החזירה לו חיוך רפה מבעד לדמעות ונשענה לאחור על גדר
האבן הנמוכה, שואפת את עשן הסיגריה. גם כן אומץ, חשבה לעצמה,
לדפוק לעצמו את החיים. בעשר דקות הצליח הטיפש להרוס כל מה
שבניתי בשבילו בשמונה עשרה שנים.
האיש הדליק אחת גם לעצמו והתחיל לסובב את המצית בידו השנייה.
היא שמחה כשלא אמר כלום על הדמעות ובכלל, שהוא שתק עכשיו.
העדיפה שילך. פניו היו מוכרות לה, אבל היא לא הצליחה לזכור
מאיפה. מתוך האולם נשמעו קריאות קצובות ושריקות.
"שמח בפנים." אמר פתאום והביט בה כאילו המתין לתגובה. כשלא
ענתה, הסתובב אליה, הכניס את המצית לכיס המכנסיים האחורי
והושיט יד: "אני אלי פרץ. הכתב של 'כאן בקריה'."
"אני לא מדברת עם עיתונאים."
היד המושטת צנחה. "חבל," הפטיר ומעך את הסיגריה בעקב נעלו.
הספיק לה מעיתונאים. כבר הייתה לפני כמה שנים תמונה שלה בעמוד
הראשון של העיתון המקומי ובפנימי של "ידיעות", המקום שבו שמים
את כל הכתבות על אנשים דפוקים. לפחות ב"ידיעות" שמו תמונה שלה
מלפני האירוע, כשהפנים שלה עוד נראו נורמליים.

היא התחילה ללכת. לא ככה תכננה לחזור. לא בדיוק חשבה מה יקרה
אחרי הטקס. מהרגע שקיבלה את ההזמנה, רק דמיינה לעצמה איך שי
עולה לבמה, איך הזרקור מופנה אליו ואיך היא בוכה מאושר. כל כך
הרבה פעמים חשבה על הרגע שבו מנהל בית הספר יאמר בקול חגיגי-
"ועכשיו יעלה שי קרן, התלמיד המצטיין של המחזור". והנה, הבן
שלה יצעד בביטחון אל המנהל, ילחץ את ידו ויביט לו ישר בעיניים.
אולי לפני שיישא נאום בשם כל התלמידים, הוא יחפש אותה בקהל כדי
לחייך אליה. לפעמים חשבה שזה יהיה ראש העיר שבסיום נאומו יקרא
לשי לבמה, יטפח על כתפו במחווה של קירבה והערכה ויפנה לו את
מקומו ליד המיקרופון.

הנעליים הצרות החלו משפשפות את עקביה. היא קנתה אותן לפני
עשרים שנים כמעט, לכבוד החתונה, כאן בשכונה. בדיוק באותה חנות,
אליה הלך שי אתמול לקנות נעליים. בעל החנות נתן לו הנחה של
חמישים אחוז כי הוא מביא כבוד לשכונה. אז כשהלכה עם אימא שלה
לקנות נעלי עקב לבנות, היא הייתה בסך הכל ילדה בת שבע עשרה
שרצתה להיות כלה כמו בז'ורנלים. מאז אימא כבר הספיקה להגיד לה,
שכמו כל דבר בחיים שלה, גם את הנישואין שלה היא הצליחה לדפוק.
אם רק היתה מתנהגת כמו שצריך, שיננה לה שוב ושוב, כל זה לא היה
קורה. הנעליים שכבו בארון ויצאו רק כשהיו אירועים חגיגיים.
למשל, בבר מצווה של שי. באותו יום הן הוכתמו בדם, אבל כשחזרה
מבית החולים צבעה אותן מחדש. נעליים טובות לא זורקים אמרה לבת
הגדולה שרית.
היום הילדה בצבא ולא יכולה לבוא לטקס של שי, למרות שהתחננה
בפני המפקד שלה. "אני הולכת לעשות נפקדות," בכתה בטלפון, "אני
חייבת לבוא לראות את שי מקבל את ההצטיינות." ואורית ענתה לה
שלא בשביל זה היא גידלה אותה להיות בנאדם הגון, ושלא תעז
להסתבך עם הצבא. "תבואי למסיבה שנעשה ביום שישי" ניסתה לנחם
אותה. איזה מסיבה ואיזה חרא. חשבה במרירות. שום מסיבה, רק
סטירה הגונה מגיעה לילד הזה. עשה צחוק מעצמו לפני כולם. אפילו
בפני ראש העיר שאת הנאום שלו קטע.

פניה קפאו  כששמעה סירנה ומכונית משטרה באורות מהבהבים נסעה
במהירות לכיוון ממנו התרחקה.
"הם הזמינו משטרה" אמר העיתונאי. רק עכשיו הבחינה שהלך אחריה
כל הדרך. היא רצתה להסתובב ולרוץ חזרה, אבל הניידת פנתה בצומת
ימינה ולא המשיכה לבית הספר. אורית מחתה את הזיעה והניפה זרוע
לעבר הגבר שלצידה. "תעוף ממני. מה אתה עוקב אחרי?"
"אני רק רוצה לדבר אתך קצת," ענה והכניס את שתי הידיים לכיסים.
"אני בעדך, לא נגדך." המשיך בחיפזון כשראה שהיא מרחיבה את
צעדיה, עד שנאלץ לרוץ ולהוציא את הידיים מהכיסים כדי לא ליפול.
כשראה שהיא לא עוצרת, מיהר קדימה ונעמד לפניה, חוסם את המדרכה
ופורש ידיים לצדדים. "אם תדברי איתי, הוא יצא אחלה. תאמיני
לי."
היא עצרה בלית ברירה והוא המשיך באותו קצב מהיר כאילו חשש
שתפסיק אותו: "תראי, אולי יהיו כאלה שיכתבו שהוא מופרע, אבל
אני..."
"מופרע? הבן שלי?" היא הניחה אגרופים קמוצים על מותניה ולטשה
בו מבט זועם. "אתה יודע שהוא הוציא מאה בחמש יחידות פיזיקה?
כן. כמו הילדים של הטייסים. כל אלה עם השיעורים הפרטיים
והמטפלות שניגבו להם את התחת כשהיו קטנים."
לא הייתי צריכה להגיד את זה אמרה לעצמה ביאוש, מה אני מקשקשת.
מחר האידיוט הזה יכתוב בעיתון שיש לי משהו נגד הילדים של
הטייסים. מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי למחוק את השטויות
שאמרתי?
העיתונאי הנהן במהירות, מנסה להעלים חיוך של שביעות רצון שעלה
על פניו. "מאה בחמש יחידות פיזיקה! זה מאוד יפה."
מטומטם ומתנשא, חשבה לעצמה בכעס, אבל בכל זאת הזמינה אותו אליה
הביתה, אולי הוא ישכח את מה שפלטה וייקח תמונה טובה של שי. רק
שלא ימציא עליו שקרים, כמו שעיתונאים אוהבים לעשות.
אלי פרץ לא הסתיר את התלהבותו וצעד לצידה מדבר כשידיו
מתנופפות. היא כבר לא הקשיבה לו, הנעליים חתכו בבשר הקרסול,
היא הרגישה בועה מתבקעת, אבל לא עצרה ולא ניסתה לחלוץ אותן.
לכי תדעי מה יכתוב אחר כך, שאני פרימיטיבית שמסתובבת יחפה
ברחובות. אני צריכה להיות נחמדה אליו. הנה תחנת האוטובוס. לשבת
לנוח קצת, לחכות שיגיע קו חמש. בדרך כלל לא הרשתה לעצמה כזה
בזבוז- לנסוע באוטובוס רק בשביל שלוש תחנות, אבל הבעירה
ברגליים לא הניחה לה. עוד צעד אחד אני נופלת, חשבה כשהניחה את
עצמה על הספסל.
"מה את אומרת?" אלי פרץ התבונן בה בציפייה. כתמי זיעה דוחים
התפשטו על חולצתו. כנראה שאל אותי שאלה, חשבה בעייפות. אלוהים
יודע על מה הוא דיבר בכלל. רק שיסתום וייתן לי שקט.
"אני כן חושב שיש קשר בין הדברים." ענה העיתונאי לעצמו, שלף
מהפאוץ' שלמותניו פנקס ועט והחל משרבט וממלמל לעצמו: "אולי
'תגובה מאוחרת'. לא. לא טוב. אולי 'גיבור מקומי'? כן, זה
טוב."
העט נע מול עיניה כשנופף בו למעלה ולמטה כאילו היה מנצח על
מקהלה נסתרת. היא הניעה את אצבעות רגליה באיטיות, מרופפת את
הלחץ של הנעל הימנית מהרגל. שתי נשים עברו על פניהם והניעו
בראשן. אורית זיהתה אותן - הן עבדו אתה במפעל וידעו שהיום יש
את טקס הסיום. היא זקפה את גופה, מרימה את סנטרה מבלי משים.
היא לא תיתן להן לראות מה עובר עליה. אלי פרץ נענע בראשו מעל
הפנקס ופנה אליה. "תשמעי, כבר יש לי את ההתחלה של הכתבה. מה
דעתך? תקשיבי."
מחר ידברו על זה במפעל, חשבה כשחייכה ונופפה להן בתנועה מהירה.
יתלחשו ביניהן ויביטו עליה מאחורי הגב במבט מרחם. רק זה לא.
"את מקשיבה?" שאל במורת רוח.
היא הנהנה בפיזור נפש, מניחה לרוח לצנן את הזיעה שעל פניה.
"שי קרן הצליח להרגיז הרבה אנשים בטקס הסיום של שנת הלימודים
בבית הספר המקיף. ככה אני מתחיל את הכתבה." הוא העיף בה מבט
והמשיך: "לפני חמש שנים היה שי עד למחזה מזעזע כשאבא שלו..."
פתאום היא הבינה על מה הוא עומד לכתוב. פניה בערו מזעם, היא
הרגישה את הצלקות נמתחות ופועמות כאילו היו להן חיים משלהן.
"אל תכתוב את זה!" אמרה בקול חד. "זה לא קשור לילד."
היא חשה את עיניו על הצלקות. כבר התרגלה שאנשים מעיפים בהן מבט
ומסיטים את הראש במבוכה. ילדים קטנים היו לוטשים בה לפעמים
מבטים סקרניים, אבל הוא לא היה ילד, אלא עיתונאי חטטן שרצה
לקבל עמוד ראשון בעיתון.
"את לא רואה? אנשים יבינו למה הוא עשה את זה."
"יבינו?" שפתיה התעקלו בחיוך מריר. "אתה מתכוון ירחמו."
"זאת כאילו תגובה מאוחרת. משהו כמו פוסט טראומה. אבא שלו בכלא
בגלל ש..."
"קשקוש." קטעה אותו שוב. למה הוא צריך להזכיר את זה? כל לילה
היא רואה את ההבזק של הגפרור נזרק לעברה, מרחף באוויר בתנועה
איטית ונשאר שם, אף פעם לא מגיע עד אליה. רק הריחוף הזה
וניסיון לברוח ורגליים נטועות במקום מסרבות להיענות להוראות
שלה. קול מרחוק שצועק וצועק וצועק.
מה האידיוט שיושב לידה מבין?
היא קמה על רגליה בתנועה מהירה. "אם אתה הולך לכתוב את זה, אני
לא מדברת אתך, גם שי לא. זה זיבול שכל אחד גדול."
"אז למה את חושבת שהוא עשה את זה היום?"
היא משכה בכתפיה. הלוואי והייתה לה תשובה. מכונית חלפה במהירות
ליד התחנה בצפצופים מחרישי אוזניים. נערים צוחקים וצורחים
הוציאו ראשים מהחלונות ונופפו במה שנראה מרחוק כבלונים ומקרוב
היו קונדומים מנופחים. "בטח שטויות שהחברים שלו הכניסו לו
לראש," אמרה לבסוף.
האוטובוס התקרב לתחנה בחריקות בלמים קצובות. הנהג הציץ בהם:
"אתם עולים?" שאל והיא נחפזה להיכנס לפני שיסגור את הדלת. "ממש
נורא איך שהצעירים האלה משתוללים על הכביש" אמר הנהג וניקב את
הכרטיסייה שלה. "זה בגלל טקס הסיום," ענה אלי פרץ והושיט לו
שטר של חמישים שקלים. האוטובוס היטלטל כשהנהג ספר את העודף תוך
כדי עקיפת מכונית וסיבוב חד ימינה. ריח הזיעה החמוץ שריחף בחלל
הקטן והטלטולים העלו בה בחילה. שוב הציפה אותה אכזבה מהטקס
והמראה של שי עומד שם על הבמה לא הפסיק להבזיק מול עיניה. היא
תדבר אתו בערב ותשכנע אותו ללכת להתנצל בפני מנהל בית הספר.
כן, זה מה שהיא תעשה. אנשים בסוף יזכרו אותו בתור עושה צרות,
זה שהרס את מסיבת הסיום של שכבת י"ב. כולם יגידו שהוא ילד
מופרע למשפחה מופרעת, שלא פלא שהוא מתנהג ככה אם אבא שלו יושב
בבית סוהר. כל השנים שמרה אותו בצמר גפן שלא יסתובב ברחובות,
שילמד, שיצטיין ויעשה בגרויות, שיהיה יום אחד מהנדס. מהנדס
אלקטרוניקה שיעבוד בהיי-טק. לא באולם הייצור כמוה. עכשיו היא
לא תיתן לו למחוק הכל בגלל מעשה אחד.

דלת הבית הייתה פתוחה וקולות צחוק נשמעו מבפנים. שי עמד בסלון
כשידו כרוכה סביב כתפה של חברתו. שני נערים עמדו לידם ודיברו
במהירות. כולם הסתובבו כשראו אותה נכנסת והצחוק גווע. מעולם לא
הכתה את ילדיה, אבל עכשיו, כשראתה אותו עומד בין הנערים האלה
כמו טווס מנופח, הרגישה רצון עז כל כך לעשות זאת עד שידה רעדה.
היא חצתה את החדר ונכנסה לחדר השינה שלה, צונחת על המיטה כאילו
הוציאו מגופה את כל העצמות. עייפות שכמוה לא הרגישה גם אחרי
ימים של שתים-עשרה שעות עבודה רצופות. היא בעטה את הנעליים אל
הקיר וסובבה את הקרסול כדי לבחון את הבועות שהכאיבו לה כל כך.
שי הציץ פנימה. "תום הקפיץ אותנו לכאן. אני יוצא עם החבר'ה,"
אמר בקול צוהל.
אורית קמה על רגליה בזעם. "אתה לא הולך לשום מקום. אתה לא
מתבייש?"
הוא הזדקף ופניו עטו הבעה שאותה לא הכירה קודם. אולי הייתה שם
גאווה. אולי התנשאות ילדותית. "למה להתבייש? אמרתי להם את
האמת. מישהו צריך להגיד את האמת."
"למה היית צריך להרוס הכל?" הכעס התערבב ביאוש.
שי שילב ידיים והרים את סנטרו. הוא נראה לה פתאום זר ומבוגר כל
כך.
"כולם רצו שאני אגיד תודה יפה. המותק מהשכונה. אז קלקלתי להם.
אפשר לחשוב." היה בוז בקולו. היא הרגישה איך הילד שלה כבר נשמט
לה מהידיים ודורך על שבילים אחרים, מאיימים.
"אתה טיפש, שי. טיפש." היא השתתקה. איך תסביר לו שתום תמיד
יוכל להסתדר בחיים. גם החברה הבלונדינית שלו, שמדברת בהתלהבות
של מדריכה בצופים על צדק חברתי ונוהגת בג'יפ, שאבא שלה קנה לה
ליומולדת השמונה עשרה שלה.
"לא היית צריך לקרוע את תעודת ההצטיינות לפני כולם" אמרה בקול
מאופק. "אני רוצה שמחר תלך להתנצל בפני מנהל בית הספר."
שי צחק. "להתנצל על מה?"

"אנחנו מחכים לך למטה" נשמע קולו של תום מהסלון וצעדים התרחקו.
היא יצאה מהחדר פוסעת באיטיות על רגליה הכואבות. שי צודד עצמו
כשעברה והלך בעקבותיה. כולם יצאו, גם העיתונאי. "המנהל ביטל את
המסיבה שהייתה מתוכננת, אז אנחנו עושים מסיבה אחרת, בבית של
תום. כל החבר'ה בדרך לשם. מחכים לי."
"אתה לא הולך למסיבה." חתכה.
שי קפץ שפתיים בעקשנות והביט בה בהתרסה.
"אל תסתכל עלי ככה. אתה לא יוצא לשום מקום." קולה כבר לא היה
יציב, הכעס הרעיד את המילים האחרונות.
"למה שאני לא אלך למסיבה?"
"בגלל הדברים שאמרת שם. ככה לא מדברים!"
"אני לא הולך להתחנף למנהל ולבקש סליחה. לא מגיע לו." פניו
האדימו. הארשת הזחוחה כבר התפוגגה והוא עמד מולה בגוף מתוח.
הניצוץ בעיניו הפחיד אותה.  

קול כחכוח נשמע מהכניסה. שניהם הסתובבו במהירות. העיתונאי עמד
שם, נשען על המשקוף, מגלגל את המצית בידו. כשראה שהצליח למשוך
את תשומת ליבם, צעד פנימה והושיט את ידו לשי: "נעים מאוד. אני
אלי פרץ. עיתונאי של 'כאן בקריה'. רציתי לדבר אתך."
אורית נעצה בו מבט כועס. הנוכחות שלו הרגיזה אותה.
שי הזדקף והבזיק לעיתונאי חיוך מלא קסם. בדיוק אותו חיוך שלפני
כל כך הרבה שנים גרם לה להתאהב באבא שלו. הנה, חשבה, עם החיוך
הזה, העקשנות שלי והשכל שקיבל מאלוהים הוא הגיע הכי למעלה
שאפשר. הגאווה שלו עכשיו תפיל אותו למטה. תסחוב אותו למקומות,
שמהם אולי לא יצליח לצאת.
לפני שהספיקה להגיד משהו, העיתונאי נדחק קדימה. "תגיד, מה
שאמרת שם, זה היה ספונטאני או שתכננת הכל מראש?"
שי הביט בו. אחר כך הביט באימא שלו, ושוב בעיתונאי. "החלטתי
להגיד את הדברים, כששמעתי את המנהל אומר לאחת המורות לפני
הטקס, שאם אני יכול להצליח, כל אחד יכול. אתה מבין מה זה
אומר?"
אלי פרץ הנהן באיטיות. "כן, אני יודע מה זה אומר. גם אני גדלתי
כאן בשכונה."
"הם חושבים שאם שי, הילד הדפוק, שאבא שלו יושב בכלא כי הוא, כי
הוא..." הוא לא השלים את המשפט, רק חייך במרירות ומבטו המזוגג
ננעץ בתמונה של זוג בלרינות רוקדות על הקיר שמעל הספה. "על הגב
שלי הם לא ימכרו את השקר הזה." הוסיף.
אורית הביטה בהם מבולבלת. היה נראה ששניהם מבינים על מה מדובר.
"איזה שקר?"
אלי פרץ ניגב את הזיעה ממצחו ומחה אותה על החולצה. "בדיוק מה
ששי אמר שם. השקר הזה שהופך כל אחד מהשכונה לאשם. אם כל אחד
יכול להצליח, אז מי שנכשל - אשם בכישלון שלו. מי שדפוק, זה
באשמתו."
"אבל זה נכון," הפטירה אורית.
"מה נכון," התפרץ שי. "כשמנתקים לנו את החשמל, זה נכון? כשאת
עובדת כמו חמור מהבוקר עד הערב, זה נכון? כשאין לנו גרוש על
התחת, זה נכון?"
"זה לא קשור. על מה אתה מדבר?"
"קשור ועוד איך קשור. זה בדיוק כמו שאת חושבת שאת אשמה במה
שאבא עשה לך. כמו שסבתא תמיד אומרת לך שאם היית יודעת להתנהג
כמו שצריך, כל זה לא היה קורה."
אם רק הייתה יכולה עכשיו להדליק סיגריה. לקרב את הלהבה הקטנה
אל פיה ואז לכבות. לשאוף מהעשן ולהתאדות יחד אתו. היא רצתה
לצעוק עליו שישתוק, שיפסיק, שיניח לה, אבל המילים נתקעו בגרון,
רק הכאב זרם מהרגליים למעלה ולא הירפה.
"כבר לפני הרבה שנים," אמר שי בקול רועד. "ידעתי שיום אחד אני
אעמוד מול כולם. לא בתור אפס, לא בתור אחד מהזבל, אלא בתור הכי
טוב. אני לא הולך להיות אחד שמכופף את הראש ואומר תודה על הכל.
אני לא כמוך אמא. אני לא רוצה להיות כזה."

שלושה צפצופים צורמים של צופר מכונית נשמע למטה. שי הרים את
ראשו והמבטים של שניהם הצטלבו ונאחזו בכוח. אתה טועה, צעקו לו
האישונים שלה. אתה רק ילד קטן שחושב שאפשר להזיז את העולם.
תוריד את הראש ותשתוק. תלמד לשתוק. אבל כבר לא היה בשביל מה
לצעוק, הדבר הזה שנדלק לו בעיניים לקח אותו ממנה. היא השפילה
את עיניה.
"עכשיו יש לי חברים שמחכים לי למטה ומסיבת סיום לחגוג." הוא
נשמע מהסס, מחכה למשהו שיקרה. כשלא הגיבה, כופף את ראשו ונשק
לה. "אל תחכי, אני חוזר מאוחר," צעק תוך כדי ירידה במדרגות.

העיתונאי סגר את הפנקס ופנה לאורית. "יש לך אולי תמונה שלו?"
שאל, והיא הורידה את האלבום והתחילה לחפש.





לחברי פורום שולחן עגול
http://10887.hydepark.co.il
תודה על הסבלנות וההשקעה