הדבר הראשון איתו אנו נולדים, הוא החבלים שמקשרים בין שני
גופים שונים, ואני והאם כשתי ישויות זרות, ברגע שהחליטה לחתום
על אותם מסמכים ולהעניק את בתה לאנשים אחרים. החבלים נותקו,
החיים התפצלו וכל אחת בדרכה וחייה המשיכה, ולמי אני מתכוונת
כשאני אומרת אמא, והאם עליי היא חושבת לפחות אחת בשנה ביום
ההולדת. יום כל כך מיוחד, אותו לעולם לא אחגוג לבד, כי יש לי
משפחה אחת לטוב ולרע, שכל אותן שנים רק המשיכה ונתנה המון גלי
חום ואהבה, המון תמיכה ועידוד, ערכים, מוסר ומצפון. אז אמנם
החבלים נקרעו, אך
אי-שם ישנה אישה שכל שאני רוצה להעביר לה זו מילה אחת גדולה -
תודה! תודה שעליי לא ויתרת ושאותי ילדת כי יש לי חיים מלאים
וטובים ויש אנשים נוספים שאותי אוהבים ואני יותר מאוהבת את מה
שהימים לי מציעים ואני אוהבת שאותי בלילה הכוכבים מחבקים,
וחבלי הלידה אולי עוד ישובו ויתאחו, ואולי בעתיד תתוודעי
לאישיות מדהימה ותספרי לי מה הרגשת ועדיין מרגישה כלפי אותה
תינוקת/ילדה/בחורה/אישה שאת בחבלי הלידה יצרת והבאת לאוויר
העולם, ועל זאת ועוד לך אני בזאת מודה.