איך הייתי רוצה לרשום שאת השם שלך מתחת לשלי, ביניהם לרשום
פלוס ומתחת = אהבה גדולה לנצח.
אבל זה יהיה שקר, ולשקר אסור.
אז אני לא רושמת, ואני גם מבטיחה לעצמי לא להרגיש ככה יותר.

ויש לילות שאני מפחדת להביט לך בעיניים, אבל אתה מביט בי
באומץ, ובלי לחשוב פעמיים אפילו, מתקרב אליי, אני מקווה שאתה
רוצה לנשק אותי, אבל תמיד זוכרת שיש לך אותה. ולבגוד זה אסור.
אז אני משקרת לעצמי ואומרת שאני לא אוהבת אותך בכלל.

לפעמים מתוך יצר לא ברור של הרס עצמי אני מרימה אליך טלפון,
למרות שאני יודעת שזה רק יגרום לי להרגיש יותר חרא, בתירוץ
עלוב שאני לא יכולה בלעדיך. אפשר לחשוב שאני בכלל זוכה להיות
איתך.
ובצלצול הרביעי אני תמיד מקווה שלא תענה, ותמיד אתה עונה
בשישי, ואומר לי שנדבר מתישהו. אנחנו לא מדברים אף פעם באמת.

יש ימים שאני מבטיחה לעצמי בהם לשכוח אותך, זה הדבר הנכון
לעשות, זה יהפוך אותי לאדם טוב יותר.

ואמא אומרת שבנאדם לא יכול לבחור מה הוא ירגיש ומי הוא יהיה,
אבל אני ואתה דווקא אומרים שכן, אז אני מאמינה לך ולא לאמא,
אחרי הכל, אמא לא באמת יודעת הכי טוב.

וכשאני מסיימת לחשוב עליך אני הופכת להיות עצובה, אולי אפילו
מרירה משהו, שוכחת שאני תמיד תמיד שמחה. אבל האמת? אני לא באמת
יכולה להרשות לעצמי להיות עצובה ליותר מחמש דקות, אז אני
מתקשרת אליך.