קדימה, תתקפו אותי, תוציאו עליי את כל מה שיש לכם, תשתמשו בפה
ככלי הנשק שהוא אמור לשמש, תשמשו בו כדי לפצוע, להכאיב, זה
בסדר... אני אספוג הכל.

בבקשה, תירו בי במילותיכם, הכדורים יחדרו, יחלחלו את תוך גופי
ושם ישארו, אני רק אצעק צעקה חסרת כל, בכדי שתוכלו להמשיך מבלי
שאפריע לכם. וכך יצטברו בתוכי כדורי השנאה והזעם והכאב, רק
יתווספו עוד ועוד, ערימות שלמות של כדורים, עד שיום אחד משהו
יצית את כולם לפיצוץ אחד גדול. כל הכדורים יפלטו מתוך גופי
בפיצוץ אדיר ויפגעו בכל מי שקרוב, אהוב או שנוא, אם זה מי
שהצית את האש או אולי מי שניסה לכבותה. אבל כשהפיצוץ יקרה, אף
אחד לא יבין שאלה לא היו הכדורים שלי שפגעו במי שמסביב, אלא
הכדורים שלכם אשר חדרו אליי ובמשך הזמן רק חיפשו דרך לצאת.

זה בסדר, אם לא תכאיבו לשעיר לעזאזל, להוא השנוא, תצטרכו
להכאיב אחד לשני ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. עדיף לרכז את כל
הכעס והשנאה על אדם אחד, שלאיש לא אכפת ממנו ולאיש לא אכפת אם
כואב לו או לא.

אז אני בוער באש שנאתכם. אתם לא יודעים מי הצית את האש וגם לא
אכפת לכם, הדבר היחיד שחשוב הוא שאתם שופכים עליי עוד בנזין,
עוזרים לאש לגדול ולצמוח, לעכל אותי מבחוץ ומבפנים. מלווים את
האש בצחוקיכם הסאדיסטים, מבצעים את צורך הגוף להכאיב למישהו
אחר, להנות מכאבו ולהפיק מכך הנאה גדולה.

ואני פשוט אבער לי... אבער עד כמה שאוכל, עד שהאש תכלה אותי
לגמרי ותעברו לשעיר לעזאזל הבא. למה? כי זה הדבר היחידי שאני
טוב בו... מטרתי היחידית שאי פעם אוכל לבצע במיטבה...