פיטר מת למחרת הסופה. קברתי אותו כמו שטל נושר מהעלים [כמו לא
היה דם או רשע]. אין יותר מידי מה להגיד. אני עייפה ואוכלת
תפוח וודאי בקרוב יבואו לפנות אותי באוטו גדול וקירח. אני
אהבתי את פיטר והוא אהב את הזריחה וכעת, כשהוא איננו העולם יפה
כמו השכול. [הנני; קח הבל. קח פה]. הרופא מרים לי את החולצה
ומאזין. רוצה לומר: "כאן ודאי פעם שמעו ים" ואין לו תעוזה או
את העיניים לומר משהו כזה. עכשיו מחפשת לאן ללכת והגשם מכה
בשער הרחמים כמו שילד מכה ילד אחר. מתוך האדמה אני הגעתי,
ועכשיו תנו לי להכנס!

מוצאת אדם בתחנת אוטובוס והוא עטוף. [תכריכים? אולי]. אני
פותחת בשיחה: "אמור מה יש לי ואומר לך מה יש לי להפסיד". אותו
אדם, שכביכול עונה לשם יחזקאל, עולה על קו 41 ונמוג בין ריבועי
הזכוכית שנקראים בעגה המקומית 'חלון'.

ואיך אפשר לחיות במקום בו אפילו למילים הכי קלות יש שורש.