מתניע, מדליק סיגריה, פותח את החלון לצידו ומוציא את העשן הלבן
אל החושך החם. הוא מוציא את ידו החוצה כדי לסדר את האנטנה,
פותח רדיו אך שום דבר לא נקלט. 'זו לא דרך טובה להתחיל את הערב
כך', הרהר הוא לעצמו. פתח את תא הכפפות ובין כל ערמת הזבל
שכללה דוחות לא משולמים, נייר טואלט ששהה יום אחד בגשם,
משקפיים, וחבילת מסטיקים משנה שעברה, הוציא איזו שהיא קלטת
ישנה עליה הקליט לפני חודשים מספר את מצעד השירים הרומנטיים
הטובים ביותר.
  האוטו החל לנוע לאט אל עבר הרמזורים ושם נעצר, מבט על השעון
וזזים קדימה, האורות של המכוניות הנוסעות לקראתו מסנוורות אותו
אך זה לא מפריעה לו, כולו מרוכז בנהיגה, זאת היא האהבה השמימית
שלו, לנהוג. הלחיצה על דוושת הגז כה חלקה, צבירת מהירות בשניות
ספורות והרוח בפנים כמו זלילת שוקולד עבור המכורים.
  פניה אחת שמאלה, נוסעים ישר וכבר צריך לעצור. תחת עץ אלון
רחב במקום היחיד שאינו מואר בכל הרחוב ישובים להם, מדברים
ומשוחחים, מחכים לאיש שמסתרק לאחור, אשר יביא אותם בבטחה לארוע
שהם כה חיכו לו. שמלה שחורה, צעיף עד הרצפה ואפילו קצת יותר,
כמו למלכות בימי הביניים, ז'אקט, עניבה, ריח של אפטר-שייב
ונעליים מצוחצחות איטלקיות שנעשו בעזה. מילות ברכה ו 'מה נשמע'
בנליות לא עשו לו כלום. הוא הדליק סיגריה נוספת, ויצא לדרך.
המילים שהם אמרו נכנסו לאוזן האחת ויצאו מן העבר השני, והוא,
רק הנהן עם הראש ואמר 'כן' ו 'לא' מבלי להקשיב לשאלות.
  פניה ימינה, נוסעים ישר ושוב עוצרים. עכשיו הם בהרכב מלא,
כמו אוטו, ארבעה גלגלים ו... הגה. מכנסיים משנות השבעים
קורדרוי, חולצה רגילה של הבית, קרועה ליד הצוואר וסניקרס, חלקו
השני, לבוש פסטוראלי של ילידת כפר, סאראפן או משהו בסגנון משוק
הפשפשים ביפו. ושוב 'מזל טוב ומה נשמע', לא מספיק לזוז וכבר
תוהים מה מתנגן, ולו זה לא איכפת כלל, הדבר האחרון שמעניין
אותו עכשיו זה מה מתנגן אצלו באוטו, אם כבר אז הוא מתפלל
שהאוטו יחזיק מעמד הלוך ושוב, ומי יודע אולי עוד ישחק את תפקיד
היו-יו המסנג'ר אשר הוא כל כך אוהב. האורות חולפים במהירות רבה
יותר ויותר, רעש המנוע עושה לו את זה, לחיצה על דוושת הגז כמו
מסאז' מענג עד כדי כך שחבל להפרד ממנו, הרוח בפנים מתחילה
לכאוב, צריבות קלות הופכות לסטירות מצלצלות, עיניים אדומות
מתחילות להתלחלח. אך בל הוא ישכח כי יש אתו החברים שלו שהוא
אחראי עליהם, על בטחונם והכי חשוב חייהם. 'לא חשוב, הכל יהיה
בסדר, נכון?', חשב הוא לרגע והאט לפני הפניה ימינה. חושך
פתאומי נפל עליו, ולא יודע לאן בדיוק לנסוע, בתים נטושים ובתים
שנבנים, כביש מעורער ועצים ששולחים את ענפיהם, כדי לתפוס את
ראשו ולערפו. אבל הניסיון והמיומנות הוכיחו את שלהם והם נעצרים
במקום אשר מלא צמחיה חייה, עצי דקל, ריח כפרי הרחק מן העיר
הגדולה, מוזיקה ברקע ואנשים שמגיעים לאט לאט כמוהם, אך בספק אם
כמוהו.
  אז זהו זה, הגיעו אל מקום כמבוקשם, מקום האחרון כנראה שבו
כולם יהיו יחד, עוד מעט הם יפרשו את כנפיהם ויתעופפו אל מרומי
השחקים לחפש את עצמם, מי שעוד לא מצא, ולממש את עצמם אם כבר
מצאו את עצמם. והוא רק מייחל להתיישב באיזו שהיא פינה להסתכל
על כולם ולהתאחד עם מחשבותיו. הוא הוציא עוד סיגריה והדליקה,
שאף את אהבתו השמימית השניה, נעמד מתחת לעץ דקל והתבונן על
כיפת השמיים שעטפה אותו. שאיפה ועוד שאיפה, מסתכל על הסיגריה
כיצד בכל רגע ורגע היא נהיית קטנה יותר ויותר, ממש כמו בטחונו
האישי, קטן ומתמזער עם כל יום שעובר עליו, העשן שעולה זכר למה
שהוא היה פעם, האפר זכר למי שהוא היה פעם, וכתם האדמדם אשר
נמוג זכר על ליבו הגוסס. נשמתו עולה למעלה אל הנצח והוא עצמו
נופל על הרצפה מתפזר באויר בין כל הסובבים.
  לאט לאט כולם באים ומתכנסים בחבורותיהם, והנה קוראים לו גם,
כבר לקחו שולחן וכמבוקשו, רחוק מכולם, די בפינה, קרוב לאוכל.
הוא מתיישב וזהו מקומו לכל אורך הערב, אין הוא מתכוון לרקוד
ולהשתגע, במיוחד לא לשתות למרות שרצונו העז מכרסם אותו מבפנים
חזק מאוד.
 
                                                           
     

  חבריו אשר אותם הוא הביא עמו, הראו מעט דאגה, הם אלה שדאגו
למקום לפני שכל השתלטנים יכנסו ויחטפו את כל המקומות, הכסאות,
האויר לנשימה. והוא מתיישב, מתבונן בפנים אשר הוא ראה במשך
שלוש שנים רצופות חלקם שש ואף יותר, חלקם עם שמות ואחרים עם
תוויות ויש גם כאלו אשר לאמת הם זרים מוחלטים כמו השכן מלמעלה
בבית. והם מתיישבים מסביבו, מנהלים אתו שיחה, ותוך שעה כבר כל
החבורה בפתח הכניסה והוא מייחל רק לדבר אחד... לאהבתו השמימית.

  בכל כוחו שומר על המקום לידו בתקוה קלושה למזל שישחק לו
חיוך קטן אחרי כל כך הרבה שנים של דמעות מלוחות. מייד נראו
בעיניו ניצוצות של שמחה ברגע בו היא נכנסה לאולם, מבטו ננעל
עליה כמו טיל שננעל על מטרתו ואינו עוזב עד אשר לא פוגע במטרה
בהצלחה. ליבו החל לנגן פזמונים קטנים של אושר אך רק לרגע קצר.
מה לעשות שמזל הנאחס שרודף קורבנות כמהו עד סוף ימי חייהם, גם
היום לא רצה להרפות ולמצוא לו קורבן חדש. היא חלפה על פניו
אמרה שלום והמשיכה ללכת, כאילו כלום לא קרה.
  לא נותר לו לעשות כלום למעט לסקור בעיניו האדומות את המקום
שבו הוא אמור לחגוג עם כולם את ימי הנעורים האחרונים שלו.
לפחות האהבה השמימית השלישית האמיתית שלו היתה שם... האוכל.
הוא התרומם וניגש אל השולחנות עליהם נעמדו כל סוגי האוכל עליהם
הוא יכל לחלום אי פעם. הוא מילה את צלחתו עד אין מקום וחזר אל
מקומו. השולחן היה מלא באנשים שהוא מכיר, אנשים שהוא אוהב אותם
ואינו רוצה לעזוב אותם לעד, הוא היה צריך לשמוח, לצחקק ולספר
בדיחות כמו שהיה עושה פעם אך משהו חסר לו. הוא סיים לאכול מהר
עוד לפני שאנשים אחרים הספיקו למזוג לעצמם מים. והוא נשען על
גב הכיסא מסתכל לכיוון אחד במבט מובס כרגיל מנסה לשכנע את עצמו
כי הכל יהיה בסדר.
  היא ישובה ליד שולחן אחר סוקרת את הסובב כמוהו, והוא מתפלא
מן המראה שעיניו רואות, וליבו מצד אחד מתענג ומצד שני נאנח.
לעיניו מתגלה יצירת אומנות, זוהר תמים בלילה מחריד של חורף,
כמו צעיף משי מלטף את הפנים בימי קיץ לוהטים מסביב הצוואר.
וכמה שהוא רצה לומר זאת לה אך המילים הנכונות אף פעם אינן
יוצאות ברגע הנכון, ומה שכן נאמר מפיו חסר כל משמעות כך שהוא
נזהר במה שהוא אומר בל לפגוע ביצירת האומנות הזאת.
  הוא מסתכל מסביב על האנשים הסובבים אותו, הזוגות המתחבקים
ההולכים יד ביד, ומבטו אומר הכל.

 
  הכל החל לפני הרבה זמן, ביום בו נודע לו על הנשף, שיתקיים
בעתיד, עתיד של יום אחרי יום ההולדת שלו, ביום הצחוק
הבינלאומי. זה היה יכול להיות מאוד מצחיק אלמלא זה היה כל כך
עצוב. כבר לא פעם ראשונה בחייו שהוא ייחל להזדמנות שתאיר את
חייו, ומה יכל לעשות אותו מאושר ביום הולדתו אם לא בת זוג
מהממת כמו מהסרטים אשר תתלווה איתו לארוע של פעם בחיים.
אגואיסטי למדי תחשבו, גם הוא חשב כך עד אשר נזכר בכל אותם
הפעמים בהם העיז ונוצח כמו חייל מובס על לוח שחמט בידי מלכה
שחורה. אז מה היה שווה לו לנסות עוד פעם בדרך כל שהי, אחרי הכל
זאת היתה לא יותר מאשר פנטאזיה עליה חולמים בלילה, עד אשר לא
חולמים על רגע קסום במיוחד, רגע של כנות האחד כלפי השני, רגע
שבחייו עוד לא קרה באמת, רגע שבחלומותיו הוא היה מחייך, כן כן,
מחייך, דבר שלא היה כל כך נפוץ בימי היום יום. והנה היה לו
חלום קטן חלום אחד שמבהיר לו את כל התמונה, חלום שמכניס את
החלקיק האחרון בפאזל של שנים, חלום שמשנה את חייך בנקישת
אצבעות, חלום שגורם לאחדים כמוהו לבחון כל אדם ואדם מחדש, חלום
שגורם לאנשים כמוהו להתאהב. ואז הפאזל הופך לפסל דומינו שמתחיל
להתמוטט, אחד מפיל את הבא אחריו, מחשבה עליה גוררת עוד מחשבה,
ומילה אחת גוררת מילות נוספות ומעשה אחד גורר מעשיות מרובות
אחרות עליהן קשה לו כבר לקחת אחריות, אך מכיוון שהוא כבר התנסה
באהבות כושלות עוד כשלון לא היה מוסיף אף טיפת דלק למדורה. זה
מה שהוא חשב.
  אך כנראה הוא בחר בגישה לא נכונה, מבלי לתת משמעות לכך,
נהייה יותר אכפתי, יותר מתעניין, נותן מחמאות בעקיפין בתקווה
שהיא תבין במה מדובר. למה בעקיפין? כי בתת המודע שלו הוא פחד,
פחד מוות להפגע שוב. ולמה כל זה, רק בגלל אותו החלום הקטן
והתמים שהיה צריך להופיע לנגד עיניו דווקא ברגע הלא נכון. כך
זה נמשך יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחר חודש, והיום
הנכסף קרב ובא. והוא חשב כבר כי הענינים מסתדרים די יפה ואולי
זו תהיי אותה הפעם בה יסתיימו כל הסבל והייסורים שלו. והוא
טעה, טעה כמו תמיד, סטירה על הלחי שהחזירה אותו למציאות,
החזירה אותו אל מקומו.  

                                                           
     
  והוא ישוב על מקומו כל אותו הערב חושב, כמו כל הזמן בחייו,
אינו מבין, רוצה למצוא תשובה שהוא שואל את עצמו מאז ומתמיד
'מה, מה לא טוב בי? מה חסר בי?'. יושב ומתבונן כמו במוזיאון
ביצירת אומנות, וחושב 'ומה אתם יודעים, היום אני בן שמונה עשרה
ויום'. כל כך חסר לו אדם אתו הוא יכול לדבר ולשפוך את ליבו,
אדם אשר יקשיב לו ויתן לו עצה, עצה שנותנים רק בסרטים, עצה
שאינה קיימת באמת.
  אז הוא חשב שאתמול ביום הולדתו יהיה זה היום בו יוכל לשבת
ולדבר עם חברו הטוב על דיני העולם והצדק, על צדיק ורע לו על
רשע וטוב לו. אז אתמול ביום היה זה יום מאושר בחייו, הוא הרגיש
כי הוא לא סתם מישהו, ראה כי יש אנשים שאכפת להם ממנו, וכיצד
הרגשת תמימות ושמחה כזו יכולה להתרסק תוך כמה דקות. במקום לשבת
ולדבר עם חברו על הא ודא, היה הוא הגלגל החמישי בדאבל-דייט.
למרות שהכוונות של חברו היו תמימיות ערך היה זה מלח חם זרוע על
פצעים פתוחים הזולגים דם שחור.
                           
                                                           
   
  ברמקולים הודיעו על תחילת התחרות על כתר מלך ומלכת הערב.
חילקו פתקים, עטים לכל שולחן, הבנים נתבקשו לבחור במלכה, הבנות
נתבקשו לבחור מלך. אכן, זאת שנבחרה בסופו של דבר למלכת הערב,
היתה יפה, אך איך הוא יכול להצביע עבורה אם בשבילו היא רק שם
ולא שום דבר אחר. ובכלל, לכל אחד ואחת יש את המלכה והמלך
משלהם. גם לו.
  ישוב עדיין על אותו המקום, בוהה בה, בכל תנועתה, נושם
בקצבה, וכאשר היא רוקדת הוא רוקד אתה אי שם רחוק מכולם, בין
העננים מעל הקשת בענן מסתכל לה בעיניים ויודע כי אין מאושר
יותר ממנו בכל העולם כולו.
וכך הוא יושב עד אשר לא יבוא מישהו מהחברים שלו ויבקש להסיעו
הביתה. אז הוא קם מדליק סיגריה, שם בפה חתיכת שווארמה, מוציא
את המפתחות מהכיס, זורק כמה מילים לאויר כי הוא עוד מעט יחזור.
נוסע הלוך ושוב וכך פעם אחר פעם. מתחיל לבלות יותר זמן באוטו
שלו מאשר במקום שהיה צריך להפוך בשבילו למקום קסום, אך במקום
זה הפך לעוד אחד מן הדיסקוטקים. ובין כל נסיעה ונסיעה הוא יושב
ומתבונן, ביופי שמתגלם לנגד עיניו אשר איכן שהוא במעמקי ליבו
מחמם ומשמח אותו.
  לידו יושבת ידידתו ששמה לב לרוחו 'המרומם' למדי, מבינה אותו
לגמרי, ערה לבעיותיו כפי שערה לבעיותיה הלא פחותות בערכן
מבעיותיו. מנהלים שיחה של שני אנשים מובסים בידי הגורל האכזר,
מנסים לרומם את מצב רוחו של האחר, אך הוא, הוא עדיין חושב
עליה, על יצירת האמנות האלוהית.
  ושוב הוא צריך להסיע אנשים הביתה, אז הוא מדליק סיגריה,
דוחס חתיכה אחרונה של העוגה לתוך הפה, מוציא את המפתחות ומזמין
אתו את ידידתו לסיבוב הלוך ושוב. מדוע? יש אומרים כי אם שופכים
את הטמון בלב, את הקשור בשרשראות במעמקי הנשמה, לאדם שאפשר
לסמוך עליו, יתכן כי המצב ישתפר. מה הוא יכל להפסיד?
נסיעה של ווידוי, באחת בבוקר, בכבישים ריקים ורק הרמזורים
משנים את צבעם כמו זיקיות קטנות והקלטת מתנגנת כבר בפעם השניה.
אז הוא התוודה אך משום מה זה רק גרם לו להרגיש עוד יותר עוול,
שוב האינסטינקטים שלו שיקרו לו, בפעם השניה שהוא יחליט לשפוך
את ליבו הוא יחשוב פעמיים, אם זאת על טעויות הללו חוזרים לא
פעם ולא פעמיים, ולא אחדים אלה הרוב, הרוב שמרגיש כי הוא תחתית
האוקיינוס, המדרגה הנמוכה ביותר בחברה, השטיח במאהל הבדואי.
פניה שמאלה וימינה ושוב הדרך החשוכה, ושקט מסביב, ורק הקלטת
משמיע את אחרון השירים הרומנטיים.
         
                                                           
 
  אם כן הם חזרו, אך הוא חזר לשוא. 'מהי טיבה של האהבה
השמימית?' הוא תהה, אשר באה והולכת מבלי לומר שלום. אין זה
עישון ממוכר לסיגריות, תאווה לאוכל או שגעון הנסיעה במהירות
החיים, זוהי אהבה איתה צריך לדעת להתמודד, היא קסומה ומלאכית,
היא אומנות אלוהית ומלאת מסתורין, בלתי צפויה ופוגעת היישר
בלב. כל המעיז אי פעם לחלום על האהבה הזו צריך לדעת לשאת
בתוצאות. זאת היא האהבה השמימית שחומקת מידיך, דווקא ברגעים של
מצווה וחסד.
  הוא נטל את המפתחות של האוטו, נגס בעוגית שוקולד, הדליק
סיגריה ונסע, נסע בכיוון האורות המסנוורים, אבל הם לא הפריעו
לו כי הוא חשב עליה, על האהבה השמימית היחידה שיש, האמנות
האלוהית.