גשם, סוף סוף גשם, אותו גשם שמביא אתו את הריח האופייני לו,
אותו הגשם שמעלה חיוך על פני הזוגות המאוהבים, אותו הגשם שמעלה
זכרונות מרים אצל בעלי הלבבות השבורים ואותו הגשם שמעורר דכאון
אופייני של חורף שאיחר להגיעה, ולא סתם איחר.  

על הספסלים בגן התפוזים אף אחד לא יושב, כי אין ספסלים,
הנדנדות כבר לא נדנדות עוד משנה שעברה ועצי התפוזים, שעל שמם
נקרא הגן הזה, אינם יותר מאשר פיח ואבק שמעלים זכרונות
מעורפלים בזכרון. את תא הטלפון היחיד שהיה בגן ניתן למצוא כרגע
במזבלה העירונית, ובעד שכר שימצא חן בעיני סוחר המקום תוכל
לקנות חלפים שמיועדים לא יותר מאשר לכלום. הברזיה שממנה פעם
שתו ילדים אינה עובדת כרגע, פשוט מישהו חיבל בצינורות שמובילים
מים אל המקום. ואל תחשבו שהמצב בעיר הרבה יותר טוב.
את הקניון כבר לא יהיה ניתן לבקר כי הוא נסגר לשיפוצים, הוא
היה די מבולגן כבר כשהייתי שם בפעם האחרונה. היו שם די הרבה
פיסות נייר, פיסות בגדים, צ'יפים של מחשבים אפילו בובת ראווה
היתה תקועה עם ראשה בתוך המדרגות הנעות.
מכוניות בעיר בסך הכל עולות באש כבר כמה חודשים, ואדי הפחמן
הדו-חמצני, אפשר להגיד, זרעו מוות בקרב כל עצי הרחוב הראשי.
הבתים חזרו לצורת ימי הביניים ומערכת הביוב דורשת מבט מקצועי
מינימלי לפחות.
החנויות כרגע מספקות את הדברים החיוניים ביותר למחייה לדעתי,
תרופות ולחם, טלוויזיות עכשיו אף אחד לא צריך, במיוחד כאשר
הוליווד כבר לא קיים, אני חושב. אין ברצוני להטעות יותר מדי
אבל אמת, גם העולם אינו האוטופיה שהייתה פעם, אלה מה, איך
התמימים חשבו להתקיים על כוכב אחד כאשר מספרם עולה מעל שנים
עשר אפסים.
 
ועכשיו הגיע האח הנחמד עם החליפה בעלת השרוולים המאוד ארוכים,
שדי מגבילים את התנועות למעשה, לידיעתכם.
אז בסדר, הם לא מאמינים לי, אבל אילולא אני, מי היה עכשיו מדבר
על הגשם...    


סוף פרק מס' 666.