היא קראה פעם משהו איפשהו. קצת פילוסופי. על זה שאנשים היום
חולמים יותר. ממש כמוה. היא לא נרדמת בלילות ובימים היא מתנהלת
כמו בסרט אילם. היתה גם תמונה בשחור-לבן של אישה קרחת ישובה על
כיסא עץ מוזר ולראשה מחובר מין כובע חשמלי. האישה המבוהלת
הזכירה לה את אמא אחרי הניתוח. "חלומות הן מחשבות בתמונות...",
היה כתוב שם, "...ומחשבות הן מקור כל המחלות". היא חשבה על איך
היא יכולה להפסיק לחשוב. הרעיונות מהחוברת היו מטומטמים. לעשות
ספורט, לשבת בשקט או לא לדבר יום אחד בשבוע. היא התקשרה לאמא
ושאלה אותה. אמא אמרה שתפסיק עם השטויות ותחפש עבודה. "את בת
37. בלי בעל. בלי ילדים וגם בלי עבודה", כך אמא אמרה. זה הכל
נכון אבל לא משקף אותה, כך היא חשבה.
בטפסים שהיא מילאה מדי פעם ברשת היא כתבה "נערה בגוף אישה,
מלאך בגוף אדם". זה שיקף אותה לדעתה. עוד היה כתוב במגזין
שאנשים היום יוצאים הרבה פחות מהבית, הם עושים פחות ספורט
ופחות מכירים את השכנים שלהם. לגביה זה הכל שקרים. אין לה בכלל
שכנים.
"להפסיק לחשוב" היתה המחשבה עליה חשבה מאז אותו יום אצל רופא
השיניים (אצלו ראתה את האישה עם הכובע החשמלי). היא ניסתה
ניסויים. אפילו ספורט. טוב לא בדיוק ספורט אבל הרבה קפיצות
בתוך הבית. רק כאב ראש יצא לה מזה. לפעמים התחשק לה להרביץ
למוח שלה. היא היכתה שוב ושוב באגרוף קפוץ בראשה עד שכאב. אבל
לחשוב היא לא הפסיקה. אחר-כך היא חשבה שבטח נראתה נורא
מטומטמת, לקפוץ בסלון ולהרביץ בראש. היא ניסתה לשבת קצת בשקט.
היא כיבתה את המחשב, המערכת, הטלויזיה, מכונת הכביסה והרדיו.
אבל בדיוק צלצל הנייד שלה. שוב פעם אמא. היא סיפרה לה על
הניסויים שעשתה ואמא שאלה אם היא עשתה ביטוח נגד תאונות.
ואז בא לה הרעיון. כמו הברקה משמיים. היא נזכרה שהיתה בת שש.
בגיל הזה הם גרו בחולות ראשון, היא ואמא. היא היתה משחקת
בחולות כמעט כל היום. עם הציפורים והפרפרים והנחשים הקטנים.
מהבוקר עד הערב. ויום אחד בזמן שרדפה אחרי חוגלה ענקית נפתחו
החולות והיא נפלה פנימה. כל העולם חיפש אותה ואף אחד לא ידע
שהיא בתוך האדמה. כשלבסוף הביאו איזה איש אחד עם הרבה כלבים,
ומצאו אותה. הם ראו אותה צוחקת בתוך האדמה. הם שאלו אותה
לשלומה ושפכו עליה מים. ורק אז היא הפסיקה לצחוק.
תהילה כעסה.
אחרי זה התחילו כל הבעיות שלה. בבית ובלימודים. תהילה הפסיקה
להיות מרוכזת. ובכתה הרבה. וכל הזמן רצתה להיות שם. בתוך
האדמה.
אחרי שנה נמאס לאמא לבוא למנהלת, אז המנהלת באה אליה.
ותהילה הוצאה.
היא יצאה גם כשאימא הביאה לה אבא חדש.
וכשהגיע אח נוסף.
היא יצאה.
והיא פתאום נזכרה. כל הסיפור הזה היה אצלה מתחת לאדמה. ועכשיו
הוא יצא. ועכשיו היא מבינה. ועכשיו היא יודעת איך היא עומדת
להפסיק את המחשבה. בלי לחשוב פעמיים תהילה הלכה לרופא השיניים.
המזכירה הסתכלה עליה כאילו יצאה מתחת לאדמה כשלקחה את המגזין
מהשולחן, ויצאה.
היא עלתה על האוטובוס הראשון שעצר לה וביקשה שיקח אותה לחולות
ראשון. הנהג אמר לה שכבר מזמן אין חולות בראשון לציון ושאולי
כדאי שיקח אותה לאיזה רופא נחמד. תהילה יצאה.
במקרה עבר אוטו עלטא-זאכן. תהילה שאלה את הנהג אם הוא ערבי.
הערבי אמר כן ותהילה נכנסה.
היא נזכרה שערבים הם מארצות ערב. ויש להם הרבה חולות. וכך היא
ביקשה מהנהג הערבי של האלטא-זאכן: "קח אותי לחולות".
הערבי חייך ואמר: "יאללא בסדר, לחולות".
אחרי שעתיים הם היו במדבר. תהילה הרגישה כמו בסרט אילם. אפילו
שהיתה רק בסהרה היא הרגישה ממש כמו בתוך המגזין. היא היתה
הכוכבת מהחוברת,  האישה עם הכובע החשמלי. היא הסירה את החשמל
מהראש וניערה שיער ארוך ארוך בצבע זהב חולות.
הערבי חשב שהיא מאוד יפה.
הוא העריץ אותה.
היא העריצה את עצמה.
אחרי שהתחנן איזה שעה לנשיקה בלחי, היא נענתה לו.
הוא השכיב אותה על החולות ועלה עליה.
היא לה נעים. מאוד נעים. הוא נישק אותה בצוואר ובידיים. ולאט
לאט החולות נפתחו. ותהילה נעלמה.
האדמה לקחה אותה אליה שוב. ותהילה היתה בעננים. היא כל-כך
התגעגעה. וככה נגמרו לה כל המחשבות. במילים ובתמונות. הכל היה
שקט כמו בסרט אילם של פעם.
בעננים לא היו לה אמהות ודאגות ואבות ואחים מזויפים. היא היתה
ולא היתה. תהילה שוב צחקה. אחרי שלושים שנה. היא צחקה.
הערבי חשב שהיא צוחקת עליו. והכל נגמר לו.
"אינתה מג'נונה" הוא אמר והלך. והצחיק אותה עוד יותר.
היא היתה מאושרת בחולות עד שירד הלילה. היא קמה וניערה מהשמלה
שלה את החולות. ויצאה.
היא לא שכחה את החוברת של רופא השיניים לפני שעלתה על הגמל
הראשון שעבר שם. תהילה המשיכה לקרוא מהחוברת. על הדבשת. היא
קראה על כך שבני אדם כיום הם הרבה פחות אותנטיים.
היא שאלה את הבדאווי מה זה בדיוק אותנטי והוא אמר לה: "וולא לא
יודע, אני מהאקדמיה של החיים..."
היא שילמה לו על הסיבוב על הגמל ועל הגלבייה וחזרה הביתה.
בבית הכל נראה לה פתאום נקי מדי. מסודר מדי. היא התגעגעה אל
החולות. למרות שהטלוויזיה דלקה והטלפון צלצל היא שמה לב לכך
שהיא אינה חושבת על דבר. תהילה חוותה שלווה.
היא התקשרה לאמא ולראשונה לא כעסה כשזו העליבה אותה.
למחרת היא קנתה עיתון בקיוסק ואצל רופא השיניים מצאה עבודה.
וגם אהבה.
כעבור שנה נפתחה שוב האדמה של תהילה. ויונתן בא לעולם.
בחולות.
את התמונה בשחור-לבן של האישה עם הכובע החשמלי היא גזרה
מהחוברת ושומרת עליה במסגרת יפה בכניסה לבית. ותמיד כששואלים
אותה על התמונה, כשבאים מדי פעם חברים חדשים, היא אומרת: "ככה
מרגיש מי שרק חושב על החיים".
וזה הכל.